בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנה חדשה, חברה חדשה

285תגובות

בראשית קראו לנו מפונקים. צדקו. בקווי המתאר שלהם, האנשים שהתחילו את המחאה הם ילדי שמנת: לבנים למראה, משכילים במקצת, אמנים, עיתונאים וקולנוענים, לרוב מנומסים. והגרוע מכל: מסרבים להיות אלימים. "לא יאה להם". הציפורניים נקיות מדי, הבושם רדום היטב על הצוואר. בעצרת הגדולה בכיכר המדינה - היכל שמלות היוקרה - לא נסדקה זגוגית אחת. הם לא מסכנים. מסכנים אמיתיים פועלים באלימות. כמו בכיכר תחריר, כמו בלוב. מצוקה אמיתית לא תסתפק בצעדות. מה פתאום "העם דורש צדק חברתי"? - רוצים בית! תהיו קשים, פקדו עלינו, שרפו צמיגים! חסלו את הבנקים! מוטטו מגדלי עסקים! הפכו את המדינה!

באסיפה האחרונה ברוטשילד ישבו מחוסרי הדיור עם "המפונקים" וחשבו מה לעשות כשיפקעו צווי בית המשפט ויבואו שוטרים בשערי השדרה. לאור נרות סיפרו, איש ואשה, איך נושלו מזכות היסוד שלהם לקורת גג ונזרקו לרחוב. תחילה מחינו דמעה. אחר כך זעמנו. עוני איננו מתמטיקה, וההפרדה בין עניים לעשירים ובין מגזר למגזר היא פרי החלטה של בעלי הכוח, שמטרתה לשמר בידם את הבלעדיות על הכוח. כשאנחנו מפולגים, איננו מסוגלים לדרוש את זכויותינו בעוצמה הנדרשת. כך זה בדמוקרטיה: השלטון, כדי לשמור על עצמו, עובר משימוש בכוח הזרוע לניצול התודעה המסולפת.

יותר משכעסנו, פחדנו. לא מאובדן האוהלים, אלא מאובדן הקהילה החדשה שנוצרה. "אני לא רוצה שתלכו ולא נשב ככה יותר", אמר אחד ההומלסים הקשוחים בחבורה. אחרת סיפרה שהחיים המשותפים שנוצרו פה בחודשיים האלה הצילו אותה ממשפחה אלימה. "הייתי אבודה", אמרה. "ופתאום מצאתי אתכם. אני לא לבד". ניפגש כאן בכל ערב, פסקנו. ושוב עלה עניין הפינויים. והאלימות. האם נתנגד? האם נכבול עצמנו בשלשלאות לאוהלים שנותרו? האם ניאבק עד שהשוטרים יפרידו אותנו בכוח זה מזה, עד הגז המדמיע?

"אל תפלו למלכודות שלהם", צעק גבר רחב כתפיים באפוד צבאי קרוע. "הם רוצים דם. הם רוצים לראות אותנו הולכים מכות, ברבריים. כמו כלבים. אל תיתנו להם את זה. זה לא אנחנו". מחיאות כפיים סוערות. "הם יכולים לפנות את האוהלים", אמר כשהוא רועד מזעם, "אבל הם לא יקחו לנו את הרוח".

חלפו כמעט שלושה חודשים מאז שהתחלנו, וברור שהמחאה הזאת חזקה דווקא משום שהיא לא משתמשת בכוח הזרוע אלא ביכולת לשנות את רוחה של מדינה שלמה מבלי לשלוף סכין או ללחוץ על הדק. השימוש באלימות והפחדה שייך לעולם הישן שאותו אנחנו מבקשים להחליף. אנחנו מוחים נגד מדיניות כלכלית, ומוחים מעלינו שפה ישנה, כמו שמסירים שכבת אבק. היו שרצו לשוב למדינת הרווחה של פעם. לזיכרון ישן. אך לא את העבר אנחנו דורשים, אלא את העתיד.

בשנה החדשה נהיה חברה חדשה. שלא כמו מי שבאים להפריד בינינו, לא נכנה את עצמנו בשמות: לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם. מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות. מערכת חינוך שוויוניות. רווחה.

בשנה החדשה נהיה מה שבנינו יום אחר יום ברחובות של יותר ממאה ערים ויישובים ברחבי ישראל, באוהלים, באסיפות, בבתי הספר שקמו על מחצלות, במקלחות שטח, במטבחים החופשיים, שהגישו אוכל לכולם ולא מנעו מאיש. נהיה עם שנלחם למען צדק - לא תוך כדי עשיית אי צדק ופגיעה באדם, אלא תוך כדי הנצחת הצדק בנפש חזקה. ביד המושטת ליד, באגרופים המופנים לשמים ומכים באוויר, לא באדם, בדרישה אחת.

השנה החדשה תהיה השנה הראשונה שלנו כחברה שנלחמת על קיומה באמת. לא רק על קיומה הגשמי, אלא על נפשה. השנה ניצור, בעצמנו, שנה מהפכנית. שנה טובה.

הכותבת היא ממנהיגות המחאה החברתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו