בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קו 300 עדיין נוסע

108תגובות

יש פרשיות שמסרבות לגווע. זה קורה בגלל אחת משתי סיבות: או שהן מעולם לא התבררו עד תומן, או שגיבורי מעלליהן מעולם לא שילמו כראוי את מחירן. פרשת קו 300 שייכת לסוג השני. כמעט הכל כבר ברור בה מזמן - ובכל זאת הפרשה הזאת מסרבת לדעוך, כי רוב האחראים לה מעולם לא נענשו ולא שילמו, לא בבית המשפט ולא בדעת הקהל.

עכשיו באו הפרוטוקולים שחשף גידי וייץ במוסף "הארץ" בערב ראש השנה, ושוב עוררו את הפרשה מחדש. הרבה היה ידוע גם לפני החשיפה המרשימה, ובכל זאת אי אפשר שלא להתפוצץ מזעם מחדש לנוכח התיאור של מה שקרה בליל הרצח של 13 באפריל 1984 ובחודשי העלילות, הטיוחים, סתימת הפיות, הסחיטות והשקרים שבאו בעקבותיו - גם כמעט 30 שנה אחרי. הזעם הזה מתגבר לנוכח העובדה שהיחידים כמעט ששילמו מחיר ציבורי הם חושפי הפרשה; מנגד, אחד המעורבים המרכזיים הוא כיום נשיא המדינה הנערץ ומעורב-בחשן אחר הוא לא פחות משר המשפטים שלה.

שני האישים הללו, שמעון פרס ויעקב נאמן, הוכיחו אז את יחסם האמיתי לשלטון החוק, ועכשיו הם אמונים על יישומו. הייתם מאמינים? כמותם כמובן גם מפקד רוצחי המחבלים, אהוד יתום, שעוד נבחר לכנסת ישראל, גם לאחר שמעלליו נחשפו. כאז כן עתה: רצח, עלילה והשתקה, בשם הביטחון, מותרים בישראל.

אבל מה שקרה בשדות דיר אל-בלאח ואחר כך במסדרונות השלטון והביטחון בישראל לא יכול היה לקרות כיום. מי בדיוק היה מתרגש כיום מהרג שני מחבלים כפותים? אחרי מאות פעולות חיסול מתועבות - אמנם לא תמיד בריצוץ גולגולות באבנים ובמוטות ברזל - הלב הציבורי גס והעיניים קהו מזמן; קו 300 לא היה הופך לפרשה כיום. לא היה עוד כל צורך להעליל או לטייח, די היה בפרסום הודעת דובר צה"ל על כך ששני המחבלים "ניסו לתקוף את החיילים", אותה היו רוב הכתבים הצבאיים מדקלמים בצייתנות - והקץ לשאלות. בלאו הכי, הזעזוע שהפרשה הזאת עוררה התמקד תמיד בטיוח ובעלילה - לא ברצח.

את הפרשה הזאת היה צריך להכניס לשיעורי האזרחות בישראל. תערובת של מאפיה וק-ג-ב בצמרת המדינה, לא לפני הרבה שנים, היא עניין לשננו היטב בשיעורי הדמוקרטיה. צריך גם ללמד את תלמידינו, הרבה לפני שאנחנו לוקחים אותם למערת המכפלה ולאושוויץ, איך ממלאת עיתונות את תפקידה האמיתי, כמו בפרשה הזאת, ומה היה הנימוק המרכזי של מי שניסו לטייח ולהשתיק, דוגמת ראש הממשלה פרס: הם איימו שהיא עלולה "לפתוח תיבת פנדורה". בשב"כ אפילו הכינו רשימה של מעשי רצח קודמים כדי להחניק את העיסוק ברצח הזה.

צריך גם ללמד את תלמידינו (ולהזכיר לעצמנו), שהאחראים לעלילה ולרצח זכו לחנינה נשיאותית אפילו לפני שנחקרו, רק כי הם היו בשב"כ. כדאי גם לזכור שחלק מהאחראים לרקיחת החנינה השערורייתית עדיין כאן, מעורבים בצמרת ובוחשים בה.

האוטובוס של קו 300, שנעצר במבואות דיר אל-בלאח, למעשה לא נעצר מעולם. נהוג להתהדר שאורוות השב"כ אווררו מאז, אבל אין לכך די ראיות. ראשי השב"כ אולי לא יעזו עוד להעליל עלילות דם על קצין בכיר בצה"ל, אבל להרוג מחבל שבוי? פעילות השב"כ לא שקופה היום הרבה יותר משהיתה אז ותחת מעטפת החשאיות, זו החיונית וזו המיותרת והנפסדת, אין פיקוח ציבורי אמיתי על הנעשה בחשכת מסדרונותיו. הנה גם כיום, כמעט 30 שנה אחרי, אפילו לא התפרסמו שמות כל המעורבים בפרשה, עניין מקומם בפני עצמו. מי שחש אז שזעקתו בפני ראש הממשלה, כי יש לסלק את האחראים לפרשה, היתה משולה ל"יללה אל הירח", עלול להיתקל בכך גם כיום. מי ששילם על מאבקו לצדק אז, עלול לשלם על מאבק דומה גם כיום. עובדה: ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא, חושפי הפרשה, מעולם לא זכו כאן לכבוד וליקר, כראוי להם; ופרס היה לנשיא, נאמן לשר המשפטים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו