די! די! די!

אורי אבנרי
אורי אבנרי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אורי אבנרי
אורי אבנרי

פעם שמעתי בכנסת, ביום אחד, את נאומיהם של אבא אבן וגולדה מאיר. נאומו של אבן היה מלאכת מחשבת. האיש היה מדהים: אוצר המלים שלו היה בלתי מוגבל, כל משפט בנאומו היה בנוי לתלפיות, כל טענה מבוססת היטב. והוא לא שיכנע איש. הנאום של גולדה היה עלוב. אוצר המלים שלה כלל בקושי 200 פריטים, מבטאה היה גרוע והטיעון שלה פרימיטיבי. אבל היא רכשה את לבם של כמעט כל הנוכחים.

אצל אבן, שמו לב לנאום. אצל גולדה, שמו לב לתוכן. אבן היה קר. גולדה היתה חמה. נזכרתי בחוויה הזאת כאשר הקשבתי לנאומיהם של בנימין נתניהו ומחמוד עבאס (אבו-מאזן). הנאום של נתניהו נראה כאילו לקח את כל הנאומים הציוניים במאה השנים האחרונות, גזר מתוכם את הקטעים החזקים והדביק אותם יחד. השפה האמריקאית שלו היתה רהוטה, ההגשה ללא רבב, שפת הגוף מושלמת.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

דבר מכל אלה לא היה בנאומו של עבאס. הוא דיבר ערבית ונעזר במתורגמנים, ההגשה שלו היתה פשוטה ויבשה, חסרת גימיקים, לשונו פרוזאית. הוא תיאר את המצב העובדתי. נתניהו דיבר לפני אולם ריק למחצה. מחיאות הכפיים המעטות באו בעיקר מהמשלחת הישראלית ומהיהודים ביציע.

אבו-מאזן דיבר לפני אולם מלא וגדוש. כמעט כל מנהיגי העולם נכנסו והקשיבו. כמעט כל המשלחות שיסעו את דבריו שוב ושוב במחיאות כפיים סוערות. חוץ מהמשלחות של ארצות הברית, ישראל ואיראן.

בקרב על התודעה העולמית, פלסטין זוכה בגדול. אין לה צורך בכישרון רטורי. בעולם של היום, תביעת הפלסטינים לחירות ולעצמאות נראית מובנת מאליה. כך גם ההתנגדות להתנחלויות - אפילו נתניהו לא הצליח להביא נימוק כלשהו להצדקתן. הוא לא ניסה אפילו.

זוהי המסקנה החד-משמעית מאירועי השבוע שעבר: בתודעה העולמית, המדינה הפלסטינית כבר קיימת. גם גבולותיה נהפכו למובנים מאליהם: קווי 1967 והבירה ירושלים המזרחית. נותרה רק השאלה איך תקום המדינה בפועל, באיזו דרך ומתי. וכמה דם - הדם שלהם והדם שלנו - יישפך עד אז.

כאשר חברי ואני העלינו את הצורך בשלום ישראלי-פלסטיני, ב-1949, היינו קומץ זעיר בעולם כולו. בליל שבת, 23 בספטמבר, נענתה תביעה זו ברעם של מחיאות כפיים מנציגי העולם כולו. איפה גולדה שאמרה, "אין דבר כזה כמו עם פלסטיני"? איפה נתניהו וקביעתו האחרונה, "כל דבר פחות ממדינה פלסטינית"? העולם ענה.

מסקנה זו חשובה מהנאומים עצמם. היא הבסיס לכל מה שיקרה מעתה והלאה. בעוד כמה שבועות יפנו הפלסטינים לעצרת הכללית, וזו תהפוך את מחיאות הכפיים להחלטה על הכרה בפלסטין כמדינה לא חברה.

בנאומו הזכיר עבאס כמה פעמים את מחנה השלום הישראלי. מחנה זה צריך לקום עכשיו ולדרוש מממשלתו להצביע בעד ההכרה במדינת פלסטין בגבולות 1967, להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, לפתוח במשא ומתן רציני.

בוודאי, הקמת המדינה הפלסטינית בפועל כרוכה בבעיות רבות וחמורות. את כולן אפשר לפתור בדרך לשלום. אבל בחזונו של נתניהו, השלום אינו קיים. רק סכסוך אין-סופי, מלחמה שאין לה קץ, דורות על גבי דורות.

בשיא נאומו קרא אבו-מאזן: "כפה! כפה! כפה!" (די! די! די!). זאת היתה קריאה ספונטנית - היא לא הופיעה בטקסט הכתוב של הנאום. אבל הוא דיבר גם בשמם של ישראלים רבים. די! די! די!

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ