בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוסרי הכרה

103תגובות

תגובתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ולהקת דובריו לביקורת הבינלאומית על אישור תוכנית הבנייה בשכונת גילה, מזכירה את הבדיחה על המשרת שצבט באחוריו של המלך ובדרכו לגרדום הסביר, שחשב בטעות שאלה אחוריה של הוד מלכותה. הגישה הישראלית, שלפיה מותר לנו לעשות בירושלים ככל העולה על רוחנו, היא אחד מתסמיניה של מחלה ממארת שגורמת לישראלים לאבד את ההכרה. נאומו של הנשיא מחמוד עבאס בעצרת האו"ם מראה, שגם הפלסטינים לקו במחלה הארורה וסובלים מאובדן ההכרה.

צדה השני של האמונה היהודית שירושלים כולה שלנו, ורק שלנו - כולל האגן הקדוש, העיר העתיקה והכפרים הפלסטיניים שישראל סיפחה על דעת עצמה - הוא חוסר ההכרה בזיקה המוסלמית לירושלים. בהצדיקה את הבעלות היהודית על כל חלקי העיר, תחת הדגל "ירושלים המאוחדת, בירת הנצח של העם היהודי", ישראל פוגעת באחד האתוסים המרכזיים של השכנים. מבחינת הפלסטינים חוסר ההכרה בזיקתם לירושלים פירושו מחיקת הזהות שלהם. ניסיון לשכנע מוסלמי אדוק שמדובר במיתוס שנולד רק במאות האחרונות, שקול לניסיון לשכנע יהודי חרדי שמותר לאכול חזיר ביום כיפור. בתי הקברות מלאים בבני אדם שהתווכחו עם אתוסים דתיים ולאומיים.

ההתכתשות בין נתניהו לעבאס הזכירה לי את האשה שנהגה לאחל לבנה הסורר שבבוא היום ילדיו ינהגו בו כפי שהוא נוהג בה. למשמע הברכה, הילד המסכן היה פורץ בבכי תמרורים. במקום להראות לישראלים ולכל העולם, שהם מכבדים (לא בהכרח מקבלים) את האמונות של השכנים, הפלסטינים מחקים את התנהגותם. בנאומו הארוך באו"ם נתניהו תהה מדוע הפלסטינים ממאנים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה על אדמת ארץ ישראל. אף מלה של הכרה - שלא לדבר על אמפתיה - בזכותם הטבעית של הפלסטינים למדינה באותו חבל ארץ.

אין זה עניין של שיכחה. גם בנאום בר-אילן הקפיד נתניהו שלא להתייחס, ולו ברמז, לזכויותיהם ההיסטוריות של הפלסטינים. הוא דיבר באותה נשימה על הקשר של העם היהודי לארץ ישראל ועל הפלסטינים כ"אוכלוסייה החיה כאן". במלים אחרות - בעיה דמוגרפית שיש למצוא לה פתרון. עבאס הראה, שגם הוא לא קוטל קנים בכל הנוגע להכחשת האתוס של השכנים ופגיעה ברגשותיהם. המנהיג הפלסטיני דיבר על ארץ הקודש כעל ארצם של הנביאים ישו ומוחמד, אך "שכח" את משה רבנו.

מישהו הסביר שמשה לא זכה להיכנס לנאום, מאחר שהוא לא זכה להיכנס לארץ המובטחת. ייתכן. אבל כך לא נכנסים ללבם של יהודים; גם לא על ידי הכרזות שלמתיישבים יהודים לא תהיה דריסת רגל בפלסטין. האם הפלסטינים מעוניינים להעתיק את החוקים החדשים שלנו, שנועדו לדחוק את רגליהם של אזרחים ערבים מיישובים יהודיים? הטענה של אחדים מהפוליטיקאים הפלסטינים, שבית המקדש לא עמד כלל בהר הבית בירושלים, היא תמונת מראה של הזלזול של מחנה הימין היהודי בקדושתו של חראם אל-שריף למוסלמים. גם עובדות היסטוריות שמסתמכות על ממצאים ארכיאולוגיים מוצקים אינן רלוונטיות לעניינים מעין אלה.

הכרה הדדית בזכויות ההיסטוריות ובאמונות הדתיות של שני העמים חשובה לא פחות משניים-שלושה קילומטרים רבועים, עוד תחנת התראה, או מספר הפליטים שיורשו לשוב לבתיהם. חוסר ההכרה בלגיטימיות של המיתוסים של הזולת מביא לחוסר הכרה במחלה שמאיימת על קיומם של התאומים הסיאמיים. הוא מזין את גישת ה"אין פרטנר" ומוביל לחוסר מוצא.

ואולם, הכרה הדדית פורמלית צריכה להיות תוצאה של מו"מ מדיני לצד תהליך רציני של פיוס וחינוך לשלום. אם לא כן, נהיה כמו שני האנשים שהושלכו לבור בשיר "תרחיש" של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש. במקום לשתף פעולה כדי להציל את נפשם, השניים אוחזים איש בצוואר רעהו ואינם מרפים גם כשנחש ארסי זוחל לעברם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו