השב"כ אותו שב"כ

ישי מנוחין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ישי מנוחין

החשיפה של הפרוטוקולים מהפגישה החשאית בין שלושת הבכירים בשב"כ ליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר במארס 86' (גידי וייץ, מוסף "הארץ", 28.9), שבה והציפה את הסיפור של קו 300. יותר מ-26 שנים עברו מאז רצח איש השב"כ, אהוד יתום, את שני המחבלים שחטפו את האוטובוס. מאוחר יותר הוא הודה, בראיון ל"ידיעות אחרונות" (והכחיש זאת אחר כך), ש"בדרך קיבלתי פקודה מאברהם שלום להרוג את הגברים, אז הרגתי אותם". לאחר שהגרסה הרשמית הופרכה, פורסמה תמונתו של אחד המחבלים, חי, וצצו שמועות על האופן שבו השב"כ פועל, הופעלה מערכת כיסוי שיטתית על הרצח. המערכת הכשילה ועדות וצוותים (זורע ובלטמן) שניסו לבדוק את נסיבות מותם של המחבלים החוטפים.

כשסיפור הכיסוי התפוצץ, התברר שחלק מהעדים בוועדות טענו ש"החיסול" ועדויות השקר נעשו בהתאם לנורמות שלפיהן נהגו בשב"כ לענות חשודים בחקירות ולהכחיש זאת באופן שיטתי בבתי המשפט. כשהתפרסמו סיפורי עדויות השקר, הטעיית הוועדות והאופן הנלוז של פעילות השב"כ, קמה צעקה גדולה. שמעון פרס, יצחק רבין ויצחק שמיר (ראש הממשלה בזמן הרצח) בחרו להגן על אנשי השב"כ, והיועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שרצה לחקור את הפרשה, פוטר. הם גם אירגנו חסינות וחנינה נשיאותית, לפני משפט, למשתתפים ברצח ובעדויות השקר.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

ועדת לנדוי, שהוקמה בעקבות פרשה זו ואחרות, מצאה גם שבמשך שנים רבות אנשי השב"כ שיקרו באופן שיטתי לבתי המשפט. הוועדה ציינה בדו"ח המסכם, "את התחושה שהיתה לחוקרים, שמעשיהם לא רק שיש להם גיבוי של הממונים עליהם אלא שגם גורמים שמחוץ לשירות ידעו על כך והסכימו בשתיקה. על אלה נמנים, לפי מה שנטען בפנינו, מערכת התביעה - הן האזרחית והן הצבאית - בתי המשפט והדרג המדיני".

שנות ה-80 חלפו, ואולם גם היום העינויים נמשכים, וכך גם התרבות שמתירה לשקר לשופטים ולציבור בשם "הביטחון". אותה תרבות שקר, אותה חסינות שרירה וקיימת. רק אופן הגיבוי והחיפוי הממסדי השתנה. מאז 2001 הוגשו ליועץ המשפטי לממשלה יותר מ-700 תלונות נגד חוקרי שב"כ, בחשד שעינו נחקרים, אך אף לא חקירה פלילית אחת לא נפתחה בעקבותיהן.

התלונות הופנו על ידי היועץ המשפטי לממשלה לבדיקה של המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), תפקיד שממלא איש שב"כ. באופן לא מפתיע, אנשי השב"כ שמילאו את תפקיד המבת"ן בעשור האחרון, "בדקו ומצאו" שכל התלונות אודות עינויים הוגשו באיחור, או שלא היו נכונות, או שפעולות החוקרים היו מוצדקות. דוחות "הבדיקה" נשלחו לממונה על המבת"ן בפרקליטות המדינה, והוא העניק להן הכשר שתמיד זכה לאשרורו של היועץ המשפטי לממשלה. הגיבוי שהוא מעניק הביא לכך שמאז 2001 לא נפתחו חקירות פליליות בעניין זה במחלקה לחקירת שוטרים. למעשה, היועץ נהפך למחסום בפני בדיקת תלונות על עינויים בשב"כ.

גם כאשר עולה תלונה על עינויים בבית המשפט, אמיתות "זיכרון הדברים" (מסמך משפטי מחייב) של חקירת החשוד, שעליה מתבססת הרשעתו במידה מסוימת, חלקית במקרה הטוב. מתברר שללא ידיעת בתי המשפט, או ללא התעניינותם, קיימת מערכת כפולה של רישום ההתנהלות בחדרי החקירות של השב"כ. יש שתי גרסאות של "זיכרון דברים" שנכתב אחרי חקירה - אחת פנימית, לעיני השב"כ בלבד, ואחת "נקייה", המיועדת למשטרה ולבתי המשפט.

בזמן הזה, כמו בימים ההם, חסינותם של חוקרי השב"כ מוחלטת, גם אם הם מענים. גם האמת על מה שקורה בחדרי החקירות של השב"כ לאלפי נחקרים ביטחוניים, עדיין יחסית, כמו בימים ההם.

ד"ר מנוחין הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ