בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אז הרגו שני מחבלים. ביג דיל

7תגובות

השאלות העולות מפרשת קו 300, שהתרחשה לפני 27 שנים, תקפות גם היום. גם היום צריך לשאול מתי טובת המדינה עדיפה על החוק והמוסר. גם היום צריך לשאול מי ואיך קובעים מהי טובת המדינה, והאם נכון בשם טובת המדינה וביטחונה לתת כוח בידי מי שעלולים לנצל אותו לרעה. גם היום נכון לשאול אם המטרה מקדשת את כל האמצעים. פרשת קו 300 היא סיפור מכונן. הסרט של גידי וייץ ולוי זיני "א. תחסל אותם", ששודר בערוץ 10, הוא פרק שולי בתוכו.

בשם טובת המדינה וביטחונה מותר לשב"כ לעשות כמעט הכל; לעבור על החוק ולבעוט בכללי מוסר. אהוד יתום וחבריו הרגו שני בני אדם כפותים במכות ובאבן. איך הורגים באבן, שואל הצופה המודאג בבית. ישר על הראש? קודם על הברכיים ואחר כך במצח? ועוד הוא שואל: האם אפשר לסמוך על שיקול דעתו של המכה באבן בעניינים אחרים? האם יש ביטחון שלא יעשו את זה גם לי?

גיבורי הסרט, ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא, לא מתעסקים בטכניקות של הריגה ולא מתעמקים בשאלות מוסריות. זה לא מעניין אותם. "אנחנו עוסקים בהרבה מקרים שהם על גבול החוק", אומר מלכא בכתבה שקדמה לסרט ("הארץ" 28.2). רצח שבויים ללא משפט חוצה את גבול האי חוקיות, אך הסרט של וויץ וזיני מקדיש לו דקות ספורות. בסך הכל הרגו פה שניים, ועוד מחבלים. ביג דיל. בידוי הראיות של הרצח חשוב בסרט יותר מהרצח עצמו. לצד חזק, רדי ומלכא מככבים בסרט ייסורי המצפון שלהם. אלה (המאוחרים והמוגבלים) הופכים בסרט להתחבטויות נפש שקספיריות ממש.

אפשר להבין את וייץ וזיני. סרט טלוויזיה צריך גיבורים, אי אפשר לבלבל לצופה את המוח עם כל מיני שאלות מוסריות. אבל הגיבורים שלהם הם גיבורים מזויפים. מצפונם לא הציק להם בגלל הרצח. הם קפצו מרכבת השב"כ רק לאחר שהבינו שהיא מידרדרת לתהום. התהום, מבחינתם, לא היתה רצח השבויים. התהום היא השקרים לוועדת החקירה, הטיוח, תפירת העדויות, הפללת תא"ל יצחק מרדכי, והגרוע מכל - אי היכולת לעשות את כל אלה באופן שיניח את דעתם.

רדי מדמה את פרשת קו 300 לפרשת ווטרגייט. שם פרצו, כאן רצחו, אותו הדבר, לא משהו להתרגש ממנו. אבל מה, כאן בדו ראיות, זה כבר לא בסדר! זה חמור מאוד! חזק שמע על הרצח מיד כשהתרחש, הוא היה גם שותף לדיונים על בידוי הראיות. "חזק הביע עמדה נגד הפברוקים, אבל לא דרש במפגיע להפסיק את פעולות החיפוי ובידוי הראיות", כותב אילן רחום בספרו "פרשת השב"כ". רק לאחר שנה וחצי, כשראה לאן נושבת הרוח, החליט חזק להתפטר. עולמו של מלכא חרב עליו, כי "אנשים מסוימים זוכים להקלות משמעותיות מהצמרת גם כשהם מפשלים". לא הרצח זיעזע אותו אלא השקרים והגיבוי שראש השב"כ ביקש לעצמו. חזק, רדי ומלכא שילמו במשרתם. האחראים להרג ולבידוי הראיות לא הועמדו לדין. עורכי "חדשות", שפירסם את הפרשה, נשפטו, הורשעו, ואחר כך זוכו.

רדי אומר לוייץ: "קם בציבור רעש גדול בעקבות פרסום התמונות". הציבור, למיטב זיכרוני, לא היה מזועזע מתוכן התמונות. הציבור כעס על החוצפה לפרסמן. וייץ גם לא כותב מה מקורו של הרעש הגדול. רעש לא נוצר מאליו. את הרעש הקימו עיתונים. אם הצילומים לא היו מתפרסמים, לא היה מתעורר רעש גדול ולא היה צורך בוועדת חקירה ובשקרים של השב"כ.

היום יש משמעות מיוחדת להדגשת תפקיד העיתונות בפרשה. לי, כעורך העיתון שחשף אותה לציבור, יש בה חלק מאוד קטן. מצדי שיגידו: טוב, הוא מנסה ללקט פירורים משולחן מסיבה שאליה לא הוזמן. שיגידו, לא אכפת לי. אני גאה בעיתונות של אז. אני גאה בה במיוחד לנוכח מצבה היום. היום היא חבוטה ומוכה. היא נאלצת, גם זו של ערוץ 10 שהקרין את הסרט, לזחול על גחונה, ללקק כל תחת הדורש זאת ממנה.

עמוס שוקן, המו"ל של עיתון זה היום ושל "חדשות" אז, הפסיד כסף בגלל קו 300. העיתון שלו נסגר לשלושה ימים, המתחרים צהלו, הקוראים נטשו והמפרסמים רטנו. תראו לי היום מו"ל שהיה מפרסם את תמונתו של אלכס ליבק. שוקן התייצב מאחורי העורכים. המחויבות שלו לערכים (שלא הוזכרו בסרט) היתה גדולה מהמחויבות שלו לטייקונים או לבנק. רון לאודר, יש להניח, היה נוהג אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו