בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין פוטין לליברמן

50תגובות

יצרני הבבושקות ברוסיה בוודאי עסוקים מאוד בימים אלה. תם "עידן הכאילו". פס הייצור האחרון שלהם שוב אינו רלוונטי. שומה עליהם להשיב את הבובות לממדיהן הטבעיים. פוטין הקטן שוב יגדל. מדוודב הגדול ייאלץ להצטנף בקרבו.

התזזית לנוכח החילופים הצפויים בצמרת אחזה גם בליברלים. אלה מיהרו להדפיס כרזות של ולדימיר פוטין - הנשיא הישן-ובקרוב שוב חדש - בדמות ליאוניד ברז'נייב. הוא הולבש מדי צבא ועוטר במדליות סובייטיות. אפילו גבות ברז'נייביות הצמיחו לו.

"ברוכים השבים לבריה"מ", מבקשים הפרשנים להזהירנו: "פוטין 2.0" - כפי שיש המכנים את נשיאותו המתחדשת - יחזק את הרוחות הלאומניות, ידגיש את הרפלקסים האנטי-מערביים ויזנח את מדיניות האיתחול (Reset), שבמסגרתה התקרבו רוסיה של מדוודב וארה"ב של אובמה. פוטין שואף להשיב לארצו את מעמד המעצמה שאבד לה לאחר התמוטטות בריה"מ; אי אפשר יהיה שלא לחוש זאת גם במזרח התיכון.

"אביב העמים הערבי" עושה לפוטין פריחה; המערכה של נאט"ו בלוב מעוררת בו סלידה; הוא מתנגד בחריפות להתערבות צבאית בסוריה, ואף סיכל יוזמה אירופית להטלת סנקציות על משטרו הרצחני של אסד. הוא מדכא ביד קשה כל ניסיון צ'צ'ני, דגסטאני, אינגושטי או אחר לבטא הגדרה עצמית בשטחי הפדרציה הרוסית; הוא גם נאבק נגד הכרה בעצמאות קוסובו. לעומת זאת כשמדובר בפלסטינים, ה"אביב" דווקא מלבלב: הקול הרוסי במועצת הביטחון טמון עמוק בכיסו של מחמוד עבאס. זה אותו הקול שמנע את איזכור "המדינה היהודית" במתווה האחרון של הקוורטט.

כל אלה מהווים מוקד למחלוקות במוסד, במערכת הביטחון ובמשרד החוץ: על פי האסכולה האחת, "הרוסים לא מפסיקים לירוק בפרצופה של ישראל". בעלי דעה זו מזכירים, בין היתר, את אספקת הנשק המתקדם לסוריה ואת המגעים שרוסיה מקיימת עם החמאס, בניגוד לעמדת הקוורטט. לפי האסכולה האחרת, חל שיפור תמידי ביחסים בעשור האחרון. שר החוץ אביגדור ליברמן, שראה בשדרוג היחסים עם רוסיה יעד מרכזי, טוען ש"הם היום טובים מאי פעם". לפי יבגני סטנובסקי, נשיא המכון ללימודי המזרח התיכון במוסקווה, פוטין הוא בכלל פילושמי, ולו הפסיקה ישראל להתנהג כמדינה ה-51 של ארה"ב, היא היתה נהנית מיחס רוסי מועדף.

בין המשקיפים, יש המתבוננים בפוטין ורואים את ליברמן; מקשיבים לאביגדור ושומעים את ולדימיר. האבחנה הזאת נכונה רק חלקית כמובן, שכן הרטוריקה של הקרמלין נשמעת בערך כך:

"הדאגה לביטחון וליציבות הם שמכתיבים את יחסנו לאביב הערבי. אסד בן זונה וקדאפי משוגע, אבל בסרט של החלפת משטר טוטליטרי-חילוני בגורמים איסלאמיים ובהשפעה איראנית כבר היינו בעיראק. לאי-יציבות במזרח התיכון עלולות להיות השלכות בקווקז ומעבר לו. רוסיה חייבת לדאוג לעצמה, וישראל צריכה להיות בראש המודאגות: הנשק הלובי הרי כבר עשה דרכו לעזה".

"את ההכרה במדינה הפלסטינית", אומרים הרוסים, "ירשנו מבריה"מ כבר ב-1988, כפי שירשנו את ההכרה במדינה היהודית ב-1947. ההתייחסות הישירה להקפאת ההתנחלויות הוסרה ממתווה הקוורטט, בהסכמתנו, במסגרת עסקה שבה גם הוסרה הדרישה להכרה בישראל כבמדינה יהודית - הגדרה שהיא מובנת מאליה".

"בנאומו הציוני באו"ם", מסכמים הרוסים, "הוכיח אובמה שארה"ב לא מסוגלת להיות מתווך הוגן. לנו, לעומת זאת, יחסים קרובים עם שני הצדדים, כולל החמאס - שהוא בכלל יצירה ישראלית - שלצערנו, אי אפשר להתעלם ממנה עוד".

במציאות האזורית המשתנה מפגינה ארה"ב חולשה, בעוד שרוסיה חותרת למעורבות אסרטיבית. וככל שהבבושקה של ולדימיר תתפח, כך גם יתעצם האתגר הרוסי של אביגדור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו