בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ועכשיו, קצת ריאליזם

80תגובות

בנאומו בעצרת האו"ם חזר אבו מאזן על טעות פלסטינית שכיחה: לא את אומות העולם צריך מנהיג פלסטיני לשכנע, אלא את הישראלים. מדינה פלסטינית תקום רק אם ישכנעו הפלסטינים את הישראלים כי הם אכן מוכנים לחיות בשלום ובהכרה הדדית אתם. את זאת הצליח הנשיא אנואר סאדאת לעשות בנאומו ההיסטורי בכנסת, שהפך אותו כהרף עין מאויב מר ואכזר לאישיות הפופולרית ביותר בישראל. אבו מאזן לא רק שלא דיבר אל הישראלים, אלא דברי הבלע שלו, שלא במקרה הזכירו את יאסר ערפאת (אותו העלה על נס), רק העמיקו את חשדות הישראלים לגבי מטרותיהם של הפלסטינים. על נאומו של בנימין נתניהו מוטב שלא להכביר מלים.

הודעת הקוורטט, הקוראת לחידוש השיחות ללא תנאים מוקדמים, היא הישג מדיני לישראל, שכן היא דוחה את הגישה הפלסטינית, שבהעמידה תנאים מוקדמים (הפסקת הבנייה בהתנחלויות והתחייבות ישראלית לגבולות 1967) הכשילה את עצם חידוש המו"מ. ממשלת ישראל עשתה צעד נכון כאשר בירכה על ההחלטה, ודחייתה על ידי הפלסטינים מציגה אותם כסרבני המו"מ.

זה חשוב, אבל לא מהותי. גם אם ישובו הצדדים למו"מ, קשה לשער כי יוכלו להגיע להסכם, שהרי ברור מה רב המרחק בין עמדות שני הצדדים. אם ממשלת אולמרט-לבני לא הגיעה להסכם עם אבו מאזן לאחר כמעט שנתיים של דיונים רציניים ואחראיים, ברור שאין לצפות להסכם עם ממשלת נתניהו. גם האשליה הנפוצה כי המפתח נמצא בידי ארה"ב נופצה מאז נכנס ברק אובמה לבית הלבן. אם נשיא אמריקאי אינו מצליח במשך שנתיים אפילו להביא את הצדדים לשולחן המו"מ, כיצד יצליח לגשר על הפערים בעניין הגבולות, ההתנחלויות, ירושלים, הפליטים והסדרי הביטחון?

גם מי שסבור, כמוני, כי מפעל ההתנחלות מהווה טעות פוליטית ומוסרית, צריך להיות מאוד נאיבי אם הוא חושב שממשלה דמוקרטית מסוגלת בקלות לפנות מאות אלפי מתנחלים, שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה, שסיסמה כמו "ירושלים בירת שתי מדינות" מסוגלת להתמודד עם סבך הבעיות הכרוך במעמדה של העיר, או שהפלסטינים - שאינם סבורים שהיהודים הם אומה - יקבלו את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית.

יש להחליף דיסקט ולהבין כי אין כעת סיכוי להסדר קבע ונותר רק מוצא אחד: כמו בקפריסין, בקוסובו ובבוסניה, בהעדר סיכוי ריאלי למו"מ על הסדר קבע סופי, יש להשקיע את המאמצים המדיניים בהסדרים אלטרנטיביים - הסכמי ביניים, צעדים בוני אמון, מהלכים חד-צדדיים (אך מוסכמים) והמשך שיתוף הפעולה הפרגמטי בשטח. בז'רגון הפוליטי זהו מעבר מניסיון כושל להשגת פתרון כולל, למהלכים חלקיים של ניהול הסכסוך כאשר המטרה הסופית, "שתי מדינות לשני עמים", מהווה את האופק המדיני שהצדדים מסכימים לו באופן עקרוני אך מודעים לקשיים הכרוכים בהשגתו עכשיו.

מהלכים חלקיים אלה יהוו אכזבה לכל הצדדים: לפלסטינים השואפים, ובצדק, למדינה, כמו גם לישראלים, הסבורים כי ראוי שהפלסטינים יכירו סוף סוף בכך שיש מקום לזכותו של העם היהודי לריבונות ולעצמאות. אך ניסיון להוריד את עוצמת הסכסוך, ולהגיע להסכמים פרגמטיים חלקיים, אפשרי גם בנתונים של ממשלת ימין בישראל והעדר סמכות פלסטינית לגיטימית ואפקטיבית, לאור הפילוג בין הרשות לשלטון חמאס ברצועת עזה.

דיבורים חסודים על הסכם סופי בתוך שנה או שנתיים אינם תחליף למדיניות ריאליסטית, הלוקחת בחשבון את המציאות הקשה בשטח. רק מי שאינו שוגה באשליות אוטופיות, שאין להן אחיזה במציאות, מסוגל לקדם את עניינם של הפלסטינים והישראלים כאחד ולסייע להם לצאת, לאט לאט, ועל פני זמן, מן העימות הקשה. הנאומים באו"ם רק הצביעו על עומק הפערים בין הצדדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו