בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את ואני והמלחמה הבאה

202תגובות

הנה חוק טבע חדש: ככל שאנו מתרחקים ממלחמת יום הכיפורים, היא מתקרבת אלינו. בסוף השבוע הזה שוב ניזכר במלחמה ההיא, דפי העיתונים ותוכניות הטלוויזיה יהיו מלאים בסיפורי גבורה - והלקח האמיתי שוב יטושטש לבלי הכר, כפי שזה קורה כאן תמיד.

מה שהיה הוא שיהיה. מחסני החירום אולי מצוידים יותר, המודיעין בוודאי משוכלל יותר, אבל הלקח ההיסטורי, המסקנה הגורלית מכולן, לא נלמדו כאן מעולם, ולו לרגע. לכן, כאז כן עתה, אנחנו שוב יכולים לפזם לעצמנו בנחת ובבטחה: "כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה - את ואני והמלחמה הבאה" (חנוך לוין, 1968).

מדהים להיווכח איך אפילו הטראומה ההיא, אם כל הטראומות, לא הביאה לשום שינוי אסטרטגי אמיתי. הגנרלים והפרשנים יבטיחו שצה"ל הפיק לקחי לקחים, אבל ישראל לא הפיקה כלום. לא למדה דבר ולא שכחה דבר; לעולם היא לא תופתע כך - והיא תשוב ותופתע, או לפחות תשים פני מופתעת.

38 שנים חלפו, וכאילו לא היו הדברים מעולם: אותה השאננות, אותה היהירות, אותו ביטחון עצמי מופרך, אותו חוסר מעש מדיני, אותן הזדמנויות מוחמצות, בזו אחר זו. אותה מחשבת עיוועים, שהזמן פועל לטובת ישראל, שהוא רופא כל פגע ומכשול, שלא צריך לעשות כלום, שהדברים כבר יסתדרו מעצמם, שלנצח נחיה אנחנו על חרבנו, והם תחת כיבושנו - אז ועכשיו.

גם אם הדברים לא נאמרים כך, התנהלות ישראל אינה מותירה מקום לספק: דבר לא השתנה בחשיבתה. למרות 2,300 ההרוגים במלחמה ההיא והסכנה הנוראה שריחפה על ישראל בעטיה. דבר לא השתנה ביחס לבעיות היסוד. את רמת הגולן לא נשיב לבעליה, כי למה לנו? הגבול הרי שקט 38 שנים. אבל הגבול הזה לא ישקוט עוד 38 שנים, סוריה לעולם לא תוותר על אדמתה - עד ששוב נופתע. אחרי המלחמה הבאה על הגולן, הרמה תושב לבעליה. כך זה היה ב-1973 עם מצרים, כך זה יהיה עם סוריה.

לפני 1973 היה אפשר (וצריך) להגיע להסדר עם מצרים, ישראל אמרה לא, 2,300 חיילים נהרגו, ואז אמרה ישראל כן. כן להשבת השטחים המצריים הכבושים, שהיו צריכים להיות מושבים לפני המלחמה, לא אחריה. כאז כן עתה, גם על הגדה המערבית אנחנו מהמרים, הימור גורלי. מתנחלים, מתעללים, מעמיקים את הכיבוש, מצפצפים על עצות אחרוני ידידינו בעולם. רק אחרי שפך הדם הבא, שמסתמן שיהיה נורא מכל קודמיו, נתעשת. לא לפניו, חלילה.

הכתובות על הקיר זועקות ומרות, ואנחנו בשלנו. לא ולא, שטיק אחרי שטיק, טריק אחר טריק, רק לדחות ולסרב. יש טרור - לא יוצאים; אין טרור - לא זזים. יאסר ערפאת חי - לא יוצאים; ערפאת מת - לא זזים. הפלסטינים מכירים במדינת ישראל - לא יוצאים; לא מכירים ב"מדינה יהודית" - לא זזים. אין "אביב ערבי", יש "אביב ערבי" - אנחנו בשלנו. כל חייל וטוב לנשק, כל תירוץ וטוב לסרבנות.

אם רצתה ישראל לציין כראוי את יום השנה למלחמה ההיא, אם היו בה שיעורי היסטוריה רלוונטיים, כי אז היתה חדלה להתרפק על סיפורי הגבורה ולהתפלש בסיפורי השכול, ותחתם היתה שואלת את עצמה אם אמנם עשתה הכל כדי שהמלחמה הנוראה בתולדותיה לא תחזור. מה עשתה מאז כדי להתקבל באזור, מה עשתה כדי לצמצם את סכנת המלחמה הבאה, והאם יש לה בכלל סיכוי בהמשך חייה אך ורק על הנשק, ההולך ומשתכלל לא רק במחסני החירום שלה אלא גם במחסני החירום של שכנותיה.

אבל השאלות הללו אינן נשאלות כלל, לא ביום השנה ל-73' ולא בכל יום אחר מימות השנה. לכן הבה נמשיך לפזם לעצמנו את השיר שנכתב לפני המלחמה ההיא, כמו שאנחנו אוהבים כל כך: "כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה - את ואני והמלחמה הבאה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו