אחרי מות | 07.10.2011 - דעות - הארץ

אחרי מות | 07.10.2011

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אל נירים הנצורה

זהבה גבעון, מילדי "וילה אמה", 1927-2011

הילדות השלווה של זהבה גבעון, שנולדה כזלטה גאון בסרייבו, באה לקצה כשהנאצים פלשו ליוגוסלוויה באפריל 1941. אביה נרצח, והיא עם אמה ואחותה רות הגיעה למחנה הנשים האכזרי ג'קובו, משם נשלחה אמה להשמדה.

בני משפחה הצליחו להחביאה, ובאביב 1943 היא הוברחה עם נערים אחרים לספליט, אז באיטליה, ומשם לכפר נוננטולה ליד מודנה. שם כינס איש השומר הצעיר יוסף איתאי (יושקו אינדיג), החל מקיץ 1942, ילדים מרחבי אירופה ושיכן אותם ב"וילה אמה" - בניין שקרא עשיר יהודי על שם אשתו. יושקו מתאר בספרו "ילדי וילה אמה" כיצד רופא הכפר, ד"ר ג'וזפה מוראלי, הציע לבאים "את רגשי הידידות העמוקים ביותר כאדם וכרופא". ואולם השלווה היחסית הופרה עם נפילת בניטו מוסוליני בקיץ 1943 והשתלטות הנאצים על צפון איטליה.

הכומר המקומי, דון אריגו בקארי, המרה את פי הממונים עליו והחביא את הקבוצה במנזר, כשיושקו לובש בגדי כמורה. באחד הלילות התגנבו החוצה, ובדרך לא דרך חצו בליל כל-נדרי את הגבול לשווייץ. אחת הנערות, נלי שלזינגר, מספרת בספרה "נלי" כיצד צלחו נחל בקושי רב ונתקפו בפניקה למראה חיילים גרמנים עם כלבים, עד שהתברר כי היו אלה שומרים שווייצים.

כשנתיים שהתה הקבוצה בכפר הציורי בה, ועם תום המלחמה הגיעה לברצלונה, משם הפליגה ארצה באונייה "נון פלוס אולטרה". על ההפלגה, שנמשכה 12 ימים, כתב אחד הנוסעים, העיתונאי ישעיהו בן-פורת, בספרו "עט להזכיר": "ריח חריף ומבחיל של שמן זית בלתי מזוכך העכיר את האוויר במחלקת העולים שבבטן הספינה". תינוקת שהגיחה שם אל אוויר העולם נקראה בשם עלייה ולנסיה, ואף הונצחה ב"הטור השביעי" של נתן אלתרמן. בנמל חיפה קידמה את פניהם מייסדת עליית הנוער, רחה פריאר, שהשיגה בעבורם סרטיפיקטים וחרדה כל העת לגורלם.

אחרי תקופת שהייה בכפר מסריק, עלתה גבעון על הקרקע ביום הכיפורים 1946 בדנגור שבנגב המערבי, שם היתה ממקימי קיבוץ נירים. לצדה היה שלמה (סלי) גבעון, חברה מווילה אמה, שיהיה לבעלה ולאבי ילדיה יובל, ניר ורן. המא"ז אברהם אדן (ברן), לימים אלוף בצה"ל, כתב בספרו "עד דגל הדיו", כי כשהגיע צוות הסרטה באיחור הם נאלצו לפרק בשבילו צריף ולהקימו מחדש.

בתש"ח הסתער הצבא המצרי על נירים, וגבעון סייעה בטעינת כדורים לקומץ הגברים שהתגוננו בחפירות. "נירים עמדה בזכות מספר רובים ורוחם של אנשיה", כתב אחד המגינים, שאול גבעולי, לימים קצין חינוך ראשי, בקובץ "נירים מול אויב". המצרים נסוגו, כשהם מותירים הרוגים ופצועים בקרב חברי הקיבוץ הקטן, ש"מה שנשאר להם", כדברי נתן שחם ב"אזימוט 180", הוא "רצון טוב, חפירות ומקלטים, שדות מוקשים, קצת תפוחי אדמה ושימורים, והומור שאינו ריטון".

אחרי המלחמה עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי, מול חאן יונס, וגבעון, האקונומית, עמדה כמו שאר החברים במבחן הפדאיון (מסתננים) המציקים, ואולם לא הסכינה עם לינת ילדיה שלא בדירת ההורים.

שלמה, כתב "על המשמר" ואחר כך "מעריב" בדרום (נפטר ב-1999), נהג לשהות במשך השבוע מחוץ לקיבוץ, וב-1960 הם עזבו והתיישבו בבית ערבי ישן בעיר העתיקה בבאר שבע. גבעון למדה בסמינר הקיבוצים והיתה לגננת בארגון אמהות עובדות, ועם המעבר לעומר ב-1969 פתחה גן פרטי, שרבים מילדי היישוב התחנכו בו. במקביל החלה ללמוד ציור, השתתפה באקדמיות קיץ בזלצבורג ובטריר שבגרמניה, והציגה תערוכות יחיד בגלריות בבאר שבע ובתל אביב. יעקב גולדברג, מילדי "וילה אמה", מספר, כי השתתפה בביקור מרגש בכפר האיטלקי, ששני גיבוריו, ד"ר מוראלי ודון בקארי, היו לחסידי אומות העולם, ובו התרחש, כדבריו, "אחד הסיפורים האופטימיים הבודדים בתקופת השואה".

מהקיבוץ לעיר

זאב זריזי, ראש העיר באר שבע, 1916-2011

זאב זריזי נולד בעיירה וישקוב שבפולין, ולא פעם התלווה לאביו וסבו שעסקו בכריתת יערות; עיסוק שפיתח בו את חוש הניווט, ששירת אותו כסייר בתש"ח. כחבר קיבוץ "במעלה" של השומר הצעיר עבר הכשרה בחוות צ'נסטוכובה, ובתחילת 1938 עלה לארץ והשתתף בקורס המ"כים הראשון.

ביום הכיפורים 1946 עלה על הקרקע עם קיבוץ גלאון שבנגב, שבו היה רפתן ועגלון. בתש"ח השתתף בהגנת הקיבוץ, וכסייר הוביל גדודים בקרבות באזור. בספר "מה טובו אוהליך גלאון" סיפר איך אחרי נפילת גוש עציון הגיע אליו עבדול רחמן אל-אלעזי, השייח של בית גוברין, עם מחברת ובה שמות כל אנשי הגוש שנפלו בשבי. זריזי הצליח לצאת מהקיבוץ המנותק לירושלים, וכשהראה את המחברת לדוד הורוביץ, גזבר הסוכנות, פרץ הלה בבכי של הקלה: בנו דן היה בין השבויים.

ב-1949 עבר זריזי לבאר שבע עם אשתו יהודית והבנות טוסיה (על שם טוסיה אלטמן, גיבורת גטו ורשה) ויוכי (על שם אמו, שנרצחה עם כל משפחתו בשואה). כפי שכתב אחר כך, העיר המדברית, שהיתה נתונה תחת ממשל צבאי, היתה "נטושה ובה אז כ-550 יחידות דיור וכמה עשרות חנויות הרוסות למחצה, חסרת אספקת מים, ביוב וחשמל, ורק שניים מרחובותיה סלולים... ועל כל זה השממה סביב, ענני אבק וסופות חול משתוללות על פניה".

זריזי עבד כפועל בניין ב"סולל בונה" ומ-1950, כשהצטרף למועצת העירייה כנציג מפ"ם, שירת את העיר יותר משלושה עשורים. שנים רבות היה ממלא מקום ראש העירייה וסגן ראשון; "סוציאליסט בנשמתו", כדברי היועץ המשפטי אז יוסף אליעז, "לשכה סוציאלית של איש אחד". ראש העיר הנוכחי, רוביק דניאלוביץ', מציין, כי בזכותו "בעיר שלא נטתה שמאלה, מפ"ם קיבלה בבחירות למועצת העירייה הרבה יותר קולות משקיבלה לכנסת".

ב-1961 פרץ משבר בסניף מפא"י בבאר שבע, וזריזי הקים קואליציה ועמד לרשת את ראש העירייה הראשון, דוד טוביהו. ראשי מפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן, התחלחלו מהמחשבה על שותפות עם חירות, הציונים הכלליים והמפד"ל, אך אנשי מפ"ם בעיר התעקשו. שנתיים שירת זריזי כראש העירייה, עד שמפא"י התעשתה והעבירה לצדה את נציג הציונים הכלליים. הפרשה הביאה למינוי ועדה קרואה, שבעקבותיה נבחר אליהו נאוי לראש העירייה וזריזי לסגנו. זריזי היה פעיל בייסוד בית האבות הראשון בעיר ובהקמת אנדרטת הנגב. ב-1972 זכה בפרס הוקרה ממרכז השלטון המקומי.

זהבה גבעון
זאב זריזי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ