בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי אמר "ימים נוראים"?

64תגובות

על "הימים הנוראים" שבין כסה לעשור בישראל של היום אפשר להחיל את השנינה של דורותי פרקר, שבהיוודע דבר מות הנשיא השתקן והפסיבי קלווין קולידג' שאלה: "איך הם יכלו לדעת"?

ואמנם, לפחות מבחינה פוליטית ומדינית, אם אלה "ימים נוראים" - מה הם הימים האחרים: נפלאים?

יהיו שיאמרו: בעצם, למה לא? מה רע? מזמן לא ידענו תקופה ארוכה כל כך של שקט ביטחוני; לפחות אין מלחמה כוללת; הצונאמי המדיני שמפניו הזהיר שר הביטחון לא הגיע לחופינו, ולכל כיסאות הנוח שלום; "ספטמבר" האימתני חלף הלך לו, עם דו-קרב הנאומים באו"ם, ומישהו עלום כנראה שתל באג בתוכנית של הפלסטינים "לערוך בספטמבר שפיכות דמים שעוד לא היתה כמוה", כפי שהתנבא שר החוץ, אביגדור ליברמן, בתובעו להענישם מראש.

אמנם הצנטריפוגות האיראניות עודן מסתובבות, הצי הטורקי טרם הושמד, השלום עם מצרים וירדן תלוי על בלימה, סיני נהפכה ממקום נופש לקן צרעות, מנהיגים בכל העולם הופכים בזה אחר זה מאוהדים לאויבים, ועתה גם אסד מאיים לירות טילים על תל אביב - אבל בינתיים "עמישראל" חי. ולא זו בלבד, אלא שכמו גיבור בסרט מצויר הוא אפוף במעין מאגיה של תחושת חסינות: מכל עבר חורקים שיניים כלפיו, חורצים לשון, משחיזים סכינים, מנפנפים באצבע - אבל באגס באני בשלו; מקרטע לו בנחת, שר שיר שמח, ומדי פעם - סתם כדי לעצבן, או להצחיק את קהל הבית - בונה להנאתו עוד שכונה על גשר האף של אובמה או על המצח של מרקל, ועוד מרים טלפון כדי לשאול: "מה חדש, דוק?"

רבים תלו תקוות מהפכניות בתנועת המחאה. אבל בקדנציית נתניהו-ברק-ליברמן התחוללה מהפכה משמעותית פי כמה, הנוגעת לראייה העצמית הישראלית: אם בעבר נתפשה החתירה לעתיד טוב, לשלום ולביטחון, כעניין סבוך וקשה מאין כמוהו - יעד נכסף, מאמץ מתמיד הכרוך בהתמודדויות צבאיות, במשא ומתן מייאש, במאמצים יצירתיים שבהם גורדה תחתית החבית של הרעיונות - הרי עתה הכל פשוט בתכלית הפשטות: כל עוד לא מושמדים, הכל דבש.

גם שיטת הפעולה היא שיא הפשטות: להגעיש את עצמנו בכל כך הרבה פחדים, להילפת באימה חסרת מעש מול סכנות ממשיות ומדומות, ללבות כל רמץ סכנה לכדי טבעת אש אפוקליפטית כזאת - עד שעצם העובדה שאנו עוד נושמים נתפשת כרבותא עצומה.

הפשטנות המרעננת, הפוטרת ממאמץ, היתה מאז ומעולם מקור המשיכה של הימין בישראל; בוודאי בהשוואה להתפלספויות ולדיאלקטיקות של "השמאל", שהתפתל עד לעייפה בסוגיות כמו מדוע טרור ושלום יכולים ללכת ביחד, ומה התכוונו הערבים לומר בין השורות, כאשר אמרו בדיוק את ההיפך, וכו'.

אלא שהקדנציה המתמשכת של ממשלת האולטרא-ימין מביאה לשיאים חדשים את הפשטנות האלמנטרית ביותר: זו המאפשרת בכלל דמות פוליטית כמו ליברמן; זו השלטת בכל אחד מנאומי נתניהו, שמומחיותו בצמצום תמונת המציאות המורכבת ביותר לרמת הפישוט של פזמון בגנון ("ייתנו - יקבלו"), בליווי תנועות ידיים מתאימות.

ופשוטים, פשוטים הדברים. וטוב ליהודים (ואם תשאלו את אנשי לשכת נתניהו, הרי כל עוד הרבי מלובביץ' חי - בכלל אין לנו מה לדאוג). אז מי אמר ימים נוראים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו