בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מולדת

151תגובות

אין מושג בעייתי יותר בזהות היהודית מהמושג מולדת. והרי קשר ראשוני וטבעי למולדת הוא אבן יסוד, שעליה צומחת ונבנית כל זהות לאומית. הקשר לטריטוריה קודם בחשיבותו גם לשפה לאומית משותפת, גם לדת משותפת ובוודאי גם להקשר היסטורי משותף. בלי קשר ראשוני למולדת, שרבים משווים אותו לקשר הראשוני של האדם לאמו, הזהות הלאומית היא רופפת וחלולה.

אבל הזהות הלאומית היהודית הפליאה וגם הטרידה את העולם בהישרדותה רבת השנים למרות חולשה יסודית ומהותית של מושג המולדת בתוכה; מה עוד, שהיחס היהודי המורכב למושג מולדת מזין עדיין במידה מסוימת את האיבה האנטישמית.

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", זה המשפט הראשון שנאמר ליהודי הראשון, שאותו אימצו יהודים רבים לאורך כל ההיסטוריה היהודית, אם כצו תיאולוגי או כאפשרות קיומית ואידיאולוגית. אכן, אברהם לא עזב רק את מולדתו ובית אביו, אלא גם את הארץ החדשה אשר יועדה לו, וירד מצרימה, ואף שלבסוף חזר לארץ ישראל, הרי נכדו יעקב וכל צאצאיו ירדו גם הם מצרימה, ולא שבו ממנה למולדתם עד סוף ימי חייהם.

מכאן, שעם ישראל לא נוצר במולדתו, וגם את התורה לא קיבל במולדתו, אלא במדבר, אזור ביניים בין הגולה לבין המולדת היעודה. מעטים מאוד העמים שזהותם הפיסית והרוחנית לא נוצקה במולדתם.

לאחר חורבן בית ראשון שרו גולי בבל ברגש רב "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", אבל כאשר לאחר ארבעים שנה בלבד קרא להם מלך פרס לשוב לארצם ולקומם את המקדש שנחרב, רק חלק מהם הסכימו לחזור לארץ ישראל, ובטרם שובם למולדת הטיחו דברי כעס קשים נגד אחיהם שנשארו מרצונם בגולה.

במשך שש-מאות השנים של תקופת בית שני החלה כבר כמחצית מעם ישראל לנדוד ברחבי העולם העתיק, תוך כדי היחלשות של מרכיב הקשר הפיסי לארץ ישראל. הזהות הלאומית והדתית היהודית אמנם לא ויתרה על מרכיב המולדת בתוכה, אך השכילה להפוך את המולדת מממשית לווירטואלית. מכאן, שהיהודים גם המעיטו בערך ובחשיבות של מרכיב המולדת בקרב עמים אחרים, שארצותיהם נראו בעיניהם כשרשרת של פונדקים ובתי מלון, שהיהודים, אורחים מנומסים, עברו מאחד למשנהו, אם מתוך רצון ואם מתוך כורח.

הרומאים לא הגלו את היהודים מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני. כל היסטוריון של הבית השני יעיד על כך. ובמשך 1,500 השנים שלאחר התפוררות האימפריה הרומית לא ניצבו קלגסים רומאים או אחרים בגבולות ארץ ישראל כדי למנוע את חזרת היהודים לארצם. המיתוס השקרי של הגליית היהודים על ידי רומי, הטבוע עמוק בטיעוני הזכות ההיסטורית על הארץ, אינו זוכה לגיבוי אפילו בתפילה היהודית, שבמשך דורות חזרה ואמרה "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ולא אמרה "הוגלינו מארצנו".

ואכן, כשני מיליון היהודים (לפי ההשערה) שגרו אז בארץ ישראל לא הועמסו על אוניות רומיות והוגלו בכוח (לאן?), אלא נטשו אט אט את מולדתם (במיוחד לאחר כישלון מרד בר כוכבא) והצטרפו אל הפזורה היהודית הגדולה ברחבי העולם העתיק.

דרך תורת יבנה וחכמיה הלכה והתבססה בזהות היהודית המולדת הווירטואלית. ההלכה, שהסתפקה בעשרה יהודים בלבד למניין, איפשרה את הפיזור הלאומי המדהים ביותר בתולדות האנושות. לא רק פיזור היסטורי, אלא פיזור פעיל ודינמי עד עצם היום הזה. מאפגניסטאן, איראן, בוכרה ואוזבקיסטאן, עבור באוקראינה, רומניה, טורקיה, עיראק, ועד תימן וצפון אפריקה, כל אגן הים התיכון, רוסיה על עממיה וגרורותיה, מזרח אירופה ומערבה. וכמובן, עם גילוי יבשת אמריקה מיהרו היהודים לחצות אף הם את האוקיינוס האטלנטי והתפזרו בכל רחבי העולם החדש, צפון ודרום, עד ארץ האש. גם דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד הרחוקות לא קופחו על ידי היהודים.

מתחילת המאה ה-19 - אז ישבו בארץ ישראל 5,000 יהודים בלבד מתוך 2.5 מיליון יהודים בעולם (לפי האנציקלופדיה העברית) - ועד עצם היום הזה החליפו כ-80% מבני העם היהודי את ארצות מושבם. למרבה הפלצות והאימה, גם חלק מקורבנות השואה לא חוסלו בארצות מושביהם, אלא הובאו בכוח להשמדה אל לא-מולדת, מחנות מוות חסרי צביון לאומי.

"המולדת הווירטואלית", שבטיפוחה התמחו היהודים לאורך ההיסטוריה שלהם, בדרך כלל לא נשאה חן, בלשון המעטה, בעיני יתר העמים. הרי מובן שאדם אינו אוהב שביתו נחשב למלון אורחים קבוע לזר, גם אם הוא שוחר שלום מנומס, יעיל ופרודוקטיבי כמידת יכולתו, כפי שהיו בדרך כלל קהילות היהודים בכל ארצות פזוריהם בעבר ובהווה. לכן, עם התעצמות הזהות הלאומנית החילונית בעמים אלה, שתחושת המולדת נהפכה למרכיב עיקרי בה, ההסתייגות התיאולוגית של העבר נהפכה בהרבה מקומות לשנאה של ממש. "נאמני המולדת הווירטואלית" נאלצו לנסות להפוך את ארצות מושבם למולדות אמיתיות בזהותם, אם דרך התבוללות כזאת או אחרת, או באין ברירה, על ידי הפיכת המולדת הווירטואלית למולדת ממשית.

ברומנים ובשירים, בפילוסופיות גורדוניות על קשר מחודש לעבודת האדמה, באידיאולוגיות ברנריות מוסריות על אחריות שלמה למציאות, באוטופיות הרצליאניות ובאיומים נוסח ז'בוטינסקי "אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם" ניסו אבות הציונות למיניהם ולסוגיהם לפתות את היהודים בתחילת המאה ה-20 לנסות לשקם את מושג המולדת שנחלש כל כך במשך הדורות.

אבל האם היתה טריטוריה פנויה לשמש מולדת? הרוסים לא היו מוותרים על ריבונות בבירוביג'אן, והוא הדין בריבונות הארגנטינית באחוזות שהציע הברון הירש. אוגנדה היתה פרי הזיה של פקיד בריטי במשרד המושבות, שמעולם לא שאל את פי התושבים האפריקאים עצמם אם הם מוכנים להמיר את מולדתם במדינה יהודית; מה עוד, שספק אם היה מגיע לשם יהודי אחד. רק בארץ ישראל היה אפשר לשכנע את היהודים, ולא בקלות, להפוך את המולדת הווירטואלית למולדת ממשית.

אלא שארץ ישראל כבר היתה אז מולדת של תושביה הערבים, ולא חשוב אם בראשית הציונות הגדירו הפלסטינים את עצמם כעם נפרד, או כחלק מהעם הערבי הגדול. בצותיה של פלשתינה ושממותיה היו חלק מזהות תושביה כשם שהנגב השמם הוא חלק מהזהות של הישראלים, שלא יוותרו על שום הר טרשים בו. האם יכלו היהודים להחזיק בשלט-רחוק בזכות היסטורית על ארץ ישראל במשך מאות השנים שנעדרו ממנה? האם זה אפשרי בכלל? הזכות המוסרית היחידה להפוך את המולדת הווירטואלית היהודית למולדת ממשית בארץ ישראל נבעה רק ממצוקה של עם שגזר דין מוות נגזר עליו. ואכן, מולדת ישנה-חדשה זו הצילה בפועל ממחנות המוות מאות אלפי יהודים אירופים שהגיעו אליה לאחר הצהרת בלפור בשעה ששערי אמריקה ויתר המדינות נסגרו בפניהם.

לפיכך, כיוון שמולדת איננה רק טריטוריה, אלא מרכיב ראשוני בזהות האישית והלאומית, חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות איננה רק הפתרון המדיני היחיד, אלא גם צו מוסרי. מי שנוגס בטריטוריה של הפלסטינים כמו שמדינת ישראל עושה יום יום בשטחים, עליו לדעת שהוא חומס את ציפור הנפש הזהותית של תושביה ופוגע בה - ומי כמונו יודעים מההיסטוריה היהודית, כמה היתה הזהות הלאומית והדתית יקרה ליהודים וכמה הרבה היו מוכנים להקריב למענה.

עם זאת, זהות המולדת של הפלסטינים היא כמעט הפוכה מזהות המולדת שלנו, ובמובן מסוים גם היא דורשת בדיקה. מול עם שהחליף מולדות כמו נוסע מתמיד, בעיני פלסטינים רבים המולדת מצטמצמת לפעמים לכפר ולבית, ולכן כל עקירה מהם יוצרת טרגדיה ושבר. הפלסטינים במחנות הפליטים ברצועת עזה או בגדה המערבית יושבים במרחק קילומטרים לא רבים מהבתים ומהכפרים שמהם ברחו או גורשו במלחמת 1948, אף שהם עדיין יושבים במולדת הפלסטינית. בתחושתם הם לא גלו רק מהכפר או מהבית, אלא מהמולדת עצמה, ולכן במשך 64 שנים הם ממשיכים להתגורר בתנאים המחפירים והמשתקים של מחנות הפליטים בלא רצון ויכולת לשקם את עצמם במולדתם. זכות השיבה למולדת, שהיא לגיטימית, נהפכה לזכות השיבה לבית בישראל, שהיא בלתי אפשרית ובלתי הכרחית.

בימי הייאוש המדיני ההולכים ומתמשכים לקראת השנה החדשה, האם לא כדאי לנסות, דרך בירור של מושגים ישנים, לחפש פריצת דרך חדשה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו