בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טלוויזיה ביום כיפור

15תגובות

מדוע מושבתים שידורי הטלוויזיה בישראל ביום כיפור? לכאורה, מסיבות דתיות. אולם אותן סיבות חלות על ימי שבת, ובשבת אין משביתים את השידורים. כך שאפשר לדבר על מעמדו המיוחד של יום כיפור במדינה היהודית, כיום היחיד בשנה שבו הטלוויזיה מוחשכת. אולם אני רוצה לדבר על משהו אחר: על השאלה "מה זה אומר כשהטלוויזיה מפסיקה לשדר".

מה אנחנו מגלים על הטלוויזיה מעצם העובדה שביום כיפור אין טלוויזיה? בבחינה ראשונית אנחנו מגלים שהרלוונטיות שלה לחיינו פחתה מאז שיש אינטרנט, כי באינטרנט אפשר להמשיך לצפות בסרטים ובסדרות גם ביום כיפור. אולם בו-בזמן אנו חשים תחושת אובדן, כמעט פאניקה, מהעובדה שפתאום הטלוויזיה מתה. כמו לפני מלחמה, ממלא עם ישראל את המקלט שלו בשלל סרטי די-וי-די, או בסרטים מהאינטרנט, בניסיון להחיות את הקופסה השחורה.

תצלום: תומר אפלבאום

ההיסטריה הזאת חושפת את התפקיד שבכל זאת נותר לטלוויזיה בחיינו: לא לבדר או להעביר את השעות המתות (שהרי גם האינטרנט מתאים לתכלית זו), אלא להעניק את התחושה - הפיקטיבית - שאנחנו לא לבד. שגם כאשר אנחנו נמצאים לבד, בחדר קטן עם וילונות מוסטים, אנחנו לא לבד: אנחנו צופים בתוכנית עם כל עם ישראל. ואפילו כשהטלוויזיה כבויה, עצם האפשרות להדליק אותה ולהיווכח שיש אנשים מחוץ לחדר הקטן שלנו, מרגיעה אותנו. תחושת הצפייה-ביחד מבוססת על יסוד פיקטיבי, מדומיין, ובשל כך אין באמת חשיבות לשאלה האם הטלוויזיה כבויה או פועלת. העיקר שקיימת האופציה להדליקה.

הנוכחות המרגיעה מפריכת תחושת הבדידות הקיומית, הלבדיות, של הטלוויזיה, מתגלה בצורתה הטובה ביותר בסרטי אימה ובסרטי אסונות: הדבר הראשון שמת, ובכך מבשר על בואה של האפוקליפסה, זו הטלוויזיה. החרדה שמגלם רגע זה היא חרדת הגיבור שנשאר האדם היחיד על פני כדור הארץ. העובדה שז'אנר שמהותו פריטה על החרדה הבסיסית של האדם מפני השמדת החברה האנושית בוחר לייצג חרדה זו קודם כל על ידי מות הטלוויזיה, מחזקת את הטענה שהמהות שבבסיס כל חוויית צפייה היא אותה תחושת-ביחד. צפייה בסרט די-וי-די לעולם לא תוכל לשחזר תחושה זו, כי אין לנו את הוודאות שעוד אלפי אנשים צופים בסרט זה בדיוק עכשיו, באותו זמן כמונו.

האבסורד הוא, שבעוד שבעבר שימשה הטלוויזיה כאמצעי אקסקלוסיבי כמעט (מלבד הרדיו) להתעדכנות ב"זמן אמת" בבואה של פורענות, כיום תפקיד זה שמור לאינטרנט. עובדה זו מיוצגת באופן פרודי אך מדויק בסדרה "סאות'פארק", בפרק המוקדש למות האינטרנט: מרגע שהוא מתחולל, אין עוד ערך לטלוויזיה. היא לא מפסיקה לשדר אמנם, הקריין עדיין יושב באולפן המרוהט שלו, אבל המלים נעתקו מפיו משום שכל האינפורמציה המזינה אותו מגיעה מהאינטרנט.

אם כן, למרות שהטלוויזיה כבר אינה אמצעי ההתעדכנות או הבידור המשמעותי ביותר, המעמד הסימבולי שלה כמייצרת תחושת ביחד לאומית טרם התערער. שכן שבניגוד לאינטרנט, הטלוויזיה היא בבסיסה מדיום מודרני הפועל לעיצוב לאומיות. ובניגוד לאינטרנט, היא מייצרת תחושת ביחד סבילה, המבוססת על עצם נוכחותה ותו לא, ואינה דורשת אף פעולה מצד המשתמש.

ואולי הסיבה האמיתית שאין טלוויזיה ביום כיפור היא רצון לתת לנו הזדמנות לחוות באופן טהור פעם אחת בשנה את תחושת הלבד הזאת. לתת לנו הזדמנות אמיתית להתמודד עם החרדה שלנו מפני הבדידות. אבל האם אין בזה משום חתירה תחת תכליתו של יום כיפור? אם אנחנו לבד בעולם, מה זה באמת משנה אם היינו נחמדים למוכר בחנות (שהוא, ככלות הכל, יציר דמיוננו), או להורים ולילדים שלנו (שהם, ככלות הכל, החצנות של התודעה הקודחת שלנו). בשביל שתהיה תחושת חרטה אמיתית, צריך האדם להרגיש שאינו לבד בעולם, ובשביל זה הוא צריך טלוויזיה. מסיבה זו אני קוראת לגופי השידור הרלוונטיים להחזיר לאלתר את שידורי הטלוויזיה ליום כיפור.

הכותבת היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר אילן

לעולם לא נצפה לבד, אלא עם כל עם ישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו