בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דכדוך יום ב'

84תגובות

לפני כמה ימים הופיע כאן, במאמר המערכת, הספד נוסף למחאת הצדק החברתי. אם יש דבר יציב מאז תחילת הקיץ, הרי זו המחזוריות שבה המחאה מגיעה לשיא ויומיים אחרי זה קורסת לדיכאון. צרצורי ה"לא יוצא מזה כלום" מתפשטים ברחובות לצד נאקות הספד על הקיץ היפה שחלף.

הייתי קורא לזה "דכדוך יום ב'". ביום שבת צעקנו בהפגנת הענק שלא היתה כמוה, ביום ראשון עוד כותבים עליה, והנה בא לו שני, השעה כבר שלוש בצהריים ושכר הדירה עדיין לא ירד, המטרה נראית רחוקה וברור שכוחות השחור יגברו. עד ההישג הבא, כמובן.

גם בשבוע שבו חברת המזון הגדולה בישראל הוכרעה, אשת השנה של 2010 הועפה, כל יצרניות המזון מורידות מחירים ב-15%, וראש ממשלה עם קואליציה יציבה ומשוחדת על ידי תיקים פיקטיביים מתקשה להביס את עמדת אנשי האוהלים נגד טרכטנברג - לא נתנו רואי השחורות שיהרסו להם הספד טוב. כך היה גם אחרי הפגנת ה-450 אלף, המפגן האזרחי הגדול בתולדות המדינה. באותו שבוע כבר פגשתי אנשים שביררו אם אני לא מאוכזב מהדעיכה. העם הסורי מסכן את חייו בגבורה חודשים ארוכים, וכאן קצת טרכטנברג - וכולם נשברים.

העיתונות הישראלית ניחנה בזיכרון של אופוסום. כל מלחמה מתחילה בצהלות ודרישות "שקט יורים" ובסופה, בשלב ועדות החקירה, העיתונאים אומרים "אמרתי לכם" וחושפים את המחדל. מילא, קשה לזכור את לקחי 1982 - אבל כאן מדובר בזיכרון של פחות משבוע, לעתים יומיים. מדוע כל כך נהנים להספיד את המחאה במחזוריות כזאת?

אחת הסיבות היא שאין כאן כמעט עיתונאים שהצדק החברתי מזיז להם באמת. גם כותבים שתומכים במחאה לא באמת כואבים את מצב עובדי דור ב' בחיפה כימיקלים, או צוהלים מהתרגשות כשמנקות באוניברסיטאות מקבלות תנאים; אבל הם ירתחו במערכת בגלל המאחז החדש או השטות החדשה של איראן, אביגדור ליברמן או ש"ס.

השוותה כאן יפה מרב מיכאלי בין היחס של הבנים והבנות במחאה. העיתונאים-בנים רוצים לחזור לסיפורים הגבריים, אלה שאפשר להראות לצדם מפות. עזבו אתכם מהנשים שממתינות בקרית שרת לדיור הציבורי, יש את מחמוד אחמדינג'אד. מעולם לא קראתי מאמר שטוען שאחמדינג'אד מיצה את עצמו. והרי עוד זמן מה הוא כנראה יירד מעל דפי ההיסטוריה בגלל החוקה האירנית שכופה שתי קדנציות. מילא נתניהו, מה יעשו אז העיתונאים?

בישראל, שחיה שנים ארוכות במדבר הניאו-ליברליזם, שרדו רק קומץ אנשי תקשורת שהעניין המרכזי שלהם הוא חברתי. והנה, כשהתגלה שהמדינה סוציאליסטית ו-80% תומכים במחאה, מי בטלוויזיה או בעיתונות מייצג אותם? איזה עיתונאי באמת לא ישן בלילה בגלל שהעובדות הסוציאליות משתכרות פחות ממלצריות?

אנשים רבים לא מבינים שגם אם דפני ליף תיעלם על ידי כישוף של יובל שטייניץ, המשחק כבר לא יחזור אחורה. כמו הפלסטינים אחרי דצמבר 1987, נוצר פה באוהלים עם חדש, ישראלי, שרוצה להתנער מהכיבוש הכלכלי שחומס את חייו. צדקה חברת הכנסת הנודעת פאינה קירשנבאום, שהשוותה בין המוחים לפלסטינים: גם לנו מגיעה מדינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו