בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך קיבלנו את השלום

71תגובות

תהליך השלום במזרח התיכון החל ב-24 באוקטובר, 1973, 18 יום אחרי שישראל נתפשה לא מוכנה מול התקפות הפתע של המצרים והסורים, שקצרו הישגים משמעותיים ב-48 השעות הראשונות ללחימה. ואולם, ב-24 באוקטובר, כשנפסקה הלחימה, צה"ל ניצב במרחק של 101 קילומטרים מקהיר ו-40 קילומטרים מדמשק, וכיתר לגמרי את הארמיה השלישית של הצבא המצרי ממזרח לתעלת סואץ.

היתה זו מלחמה נוראה מבחינת ישראל, ובה בעת - ניצחון גדול. מה שלא הצליחו להשיג ניצחונות צה”ל ב-1949, ב-1956 וב-1967 הושג במלחמת יום הכיפורים. כעת היתה מצרים להוטה לשאת ולתת על הסכם שלום. הנהגתה הגיעה למסקנה, שלצבאות ערב אין שום סיכוי להביס את ישראל בשדה הקרב והגיעה העת לשלום. חלפו עוד ארבע שנים עד לתחילת המשא ומתן, ושנתיים נוספות עד שנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים. תהליך השלום במזרח התיכון נע בקצב של קרחון.

והשלום הזה לא היה שלום חם. העם המצרי לא היה מוכן אליו נפשית והוא עדיין איננו מוכן. עם זאת, הוא היה מוכן לקבל את קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. גם כעת, אחרי ששגרירות ישראל בקהיר הותקפה בידי אספסוף פראי ושגריר ישראל נאלץ לעזוב את מצרים, רשמי הניצחון הישראלי ב-1973 עדיין טריים בזיכרון הקולקטיבי המצרי, וההסכם שחתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת ב-1979 עודנו שריר וקיים.

50 שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, יותר מ-20 שנה לפני הקמת מדינת ישראל, פירסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו הנודע "על קיר הברזל". במאמר הסביר שאין כל סיבה לצפות מהערבים שיקדמו בזרועות פתוחות את המיזם הציוני, ואין סיכוי לשנות את ההתנגדות שלהם להקמת מדינה יהודית בפלשתינה על ידי הצגת היתרונות הכלכליים שיפיקו מכך. ההתנגדות, הסביר, היא טבעית ביותר, ודווקא קבלה לא אלימה של מתיישבים ציונים תהיה מנוגדת לכל תקדים היסטורי. מסקנת ז’בוטינסקי היתה, כי תנאי היסוד להקמת מדינה יהודית ולביטחונה הוא בניית "קיר ברזל" איתן שיגן על המיזם הציוני, כאשר עם הזמן ישתכנעו הערבים שאין בכוחם למוטט אותו ולהיפטר מהיהודים.

במה שאחרי שנים רבות נשמע כהתבטאות נבואית, קבע ז’בוטינסקי: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי אילו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם חי.

"עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתן היא ‘בשום אופן לא’ את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים".

דברים רבים השתנו מאז נכתבו מלים אלה. נבנה קיר ברזל שעם השנים הלך והתחזק. נחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן. מנגד הופיעו בזירה טילים, טרור ואיום הגרעין האיראני, ובלבם של ערבים רבים עדיין קיימת תקווה שיוכלו להשליך את היהודים לים.
מוטב שאלה הקוראים כיום לקצץ בתקציב הביטחון יקראו שוב את המאמר של ז’בוטינסקי “על קיר הברזל”. הקיר הזה הוא הסולל את הדרך לשלום במזרח התיכון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו