לא "רק" מסע רצח

דן מכמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מכמן

ההיסטוריון דימיטרי שומסקי במאמרו "לקחי באבי-יאר" ("הארץ", 28.9) מבקש לעבור מניתוח מאפייני השואה אל הלקחים הראויים להילמד ממנה על ידי החברה הישראלית. זהו מהלך בעייתי, לא רק משום שהלקח שהוא מבקש ללמוד ("שתיסדק בלבנו חומת האטימות שאנו מפגינים לא אחת כלפי החורבן והסבל של מי שאינם יהודים") קודם לניתוח האירוע ההיסטורי, אלא משום שניתוחו את השואה דרך אירוע הטבח של קרוב ל-34 אלף יהודים בבאבי-יאר מצמצם את משמעות "השואה".

חוקרים מתמודדים עשרות שנים עם האידיאולוגיה והמעשים של המשטר הנאצי ועם הנכונות מצד גרמנים ולא גרמנים להשתתף במערכה נגד היהדות והיהודים, ברצונם להבין מה ראוי להיכלל במושג "השואה" ובאלו הקשרים היא התגבשה. ואכן, במשך עשרות שנים הועמד גוף ידע משמעותי החושף את מאפייניה, שהיו לא רק חסרי תקדים, אלא גם נבדלו, מבחינת התפישה העומדת ביסודם, ממגוון הפשעים האחרים שביצע המשטר הנאצי, מבלי להמעיט מהסבל של הקורבנות האחרים.

שומסקי מצטרף לגישה של כמה חוקרים מהזמן האחרון, שבעקבות התגברות המחקר על מזרח אירופה, החלו לזהות את השואה עם הרצח ההמוני של היהודים שם. החוקרים הללו מצהירים שאין בדעתם להמעיט במשמעותה של השואה, ואולם הלכה למעשה הם עושים זאת. הם ממעיטים או מתעלמים מהמערכה נגד "היהדות" והיהודים בגרמניה, באוסטריה ובצ'כיה לפני 1941 ואף לפני 1939, ומהתרחשותה במקומות המרוחקים ממזרח אירופה; היא יושמה גם ברגעים האחרונים של הרייך השלישי. דווקא חלקים אלה של המערכה האנטי-יהודית מצביעים על שונותה של רדיפת היהודים כמכלול ("השואה"). אין לראותה "רק" כמסע רצח בתוך מגוון רחב של רציחות המוניות ובתוך שורה ארוכה של ג'נוסיידים, מקצתם תוצר לוואי הכרחי-כביכול של קולוניאליזם ובניית אימפריה.

שומסקי מציע שנעשה דבר והיפוכו: שנראה בשואה "פרק ייחודי", אבל בכל זאת פרק ב"תולדות הסבל והחורבן של האדם המודרני". זוהי הגדרה מעורפלת, המבקשת להחזיק את החבל בשני קצותיו, הבלתי נכונים כשלעצמם: הדגשת "הייחודיות" (שהוא אינו מסבירה) המנתקת את השואה מהקשרים היסטוריים, וממילא גם מ"הסבל והחורבן של האדם המודרני" מזה, והעמדת קטגוריה חסרת משמעות מזה (מי בדיוק כלול ב"סבל והחורבן של האדם המודרני", וכי לא היו סבל וחורבן למכביר גם לאדם הקדם-מודרני?).

המאבק נגד היהדות החל מיד לאחר עליית היטלר לשלטון: שריפת הספרים היהודיים ו"המיוהדים" ב-10 במאי 1933 הצביעה כבר על ממד עומק מהותי של המערכה שהחלה להתפתח: ניסיון לעקור ולמחות מהעולם את "הרוח היהודית" (שבעיני הנאצים היתה ערכי העולם המודרני לגווניו, ולא רעיונות היהדות כפי שאנו מכירים אותם), המרעילה את היקום. מכאן נבע המינוח "היהדות העולמית", שלא נישא בפי השלטון הנאצי לגבי שום קבוצה אחרת שנרדפה, גם אם קבוצות אלה הוגדרו כמי שחיות "חיים שאינם ראויים".

משנפתחה המערכה נגד "היהדות", שנתפשה כאיום קוסמי, היא הובילה בסופו של דבר לחיסול נשאי הרעיונות היהודיים, הלא הם היהודים עצמם. דיטר ויסליצני, עוזרו של אייכמן, הסביר ב-1946, כי התפישה שהדריכה את פעולת המשטר הנאצי היתה של חלוקה דיכוטומית של העולם בין כוחות "הרוע המוחלט" ("היהודים"), לבין הכוחות הבונים ("הארים"); מהיהודים היה צריך להיפטר בכל מחיר, בדומה לאופן שבו בימי הביניים שרפו את המכשפות-כביכול.

היהודים לא נרצחו אפוא משום שהיו "בני אדם" נחותים מחוץ ל"גזע הארי", אלא משום שנתפשו כנשאי הרוע. ועל כן הג'נוסייד של כל מי שהוגדרו כיהודים היה חשוב ונורא, אך היה רק חלק מהשואה. השואה לא היתה "רק" "השמדה ביולוגית, חסרת תקדים, של עם שלם", כהגדרת שומסקי: היעד הנאצי היה הרבה מעבר לכך - מחיקת עקבות "החיידק היהודי" (כדברי הימלר) ללא רחם.

ג'נוסייד, רדיפות וחורבן של אחרים ראויים להילמד, ורגישות לסבלם של אחרים ראויה גם ראויה. אולם אסור מבחינה היסטורית ואינטלקטואלית לעוות לצורך כך את מאפייניה ומשמעויותיה של השואה, רק מתוך גישה של תקינות פוליטית ורק כדי שזו תשמש למטרות אחרות.

פרופ' מכמן הוא ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם

שריפת ספרים בברלין, מאי 33'. ניסיון לעקור ולמחות מהעולם את "הרוח היהודית" צילום: ארכיון יד ושם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ