ליבריה זה לא כאן

אבירמה גולן
אבירמה גולן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבירמה גולן
אבירמה גולן

רק נודעה ההחלטה להעניק את פרס נובל לשלום לשלוש מנהיגות נשים, וכבר יש כאן מי שפורט אותה למטבעות שחוקים של פוליטיקה מקומית. "כל הכבוד אחיותי", התלהבה יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, והוסיפה ש"נשים מונעות מתחושת צדק, נאבקות למען חיים בשלום לעמים שלהן ומוכנות לשלם מחיר יקר".

לא ייתכן שלבני שכחה כמה נשות ברזל, שדמותן והשקפת עולמן אינן עולות בקנה אחד עם התיאור האידילי הזה. למשל, מרגרט תאצ'ר ("אין דבר כזה, חברה"), או אוויטה פרון (הידידה המופלאה של הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו), שלא לדבר על מרי אנטואנט ("אם אין לחם, יאכלו עוגות"). אפילו גולדה מאיר שלנו ("הם לא נחמדים") אינה נכנסת בקלילות לקטגוריה הזאת.

לא סביר להניח, שלבני אינה זוכרת כמה גברים דגולים שנהפכו לסמלי הערכים הללו, כמו מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה. אבל יותר משהתלהבותה המשונה מעידה על שכחה זמנית, יש בה גמלוניות רעיונית מביכה. מחקרי ג'נדר שונים הראו, כי נשים נולדות עם כישורי סוציאליזציה מוצלחים יותר מהגברים, אבל אינן מנצלות אותם בהכרח למטרות נעלות ולא מפגינות חוש צדק מפותח דווקא. יש שכן, יש שלא.

הפמיניזם, כתנועה חברתית הדוגלת בצדק ובשוויון, היא המשנה את הנשים ואת החברה. נשים פמיניסטיות מודעות, המסורות לערכים אלה ומגויסות למאבקים במדינות שבהן הן חיות, מחוללות שינוי בחברות חשוכות ודכאניות וגם בחברות פתוחות שבהן קיפוח הנשים גלוי פחות, אך קיים. הנדירות שבהן, הנהפכות למנהיגות פוליטיות או רעיוניות, הופכות את השינוי להיסטורי.

הבחירה בשלוש הנשים המרשימות - נשיאת ליבריה אלן ג'ונסון-סירליף, ליימה גבאווי שהובילה את מאבק הנשים נגד מלחמת האזרחים בליבריה, ופעילת זכויות האדם התימנייה תווכול כרמאן - מבטאת הערכה מוצדקת לאלה העומדות בחזית המאבק האמיץ והמסוכן לחברה צודקת ושוויונית, במציאות אכזרית ואלימה העוינת נשים בכלל ונשים ליברליות וחזקות בפרט. באופן אירוני, העצמה של מובילות המאבק חושפת את הבעייתיות של המציאות הזאת ביתר שאת.

אבל מה קרה ללבני, שהיא נחפזה להתלהב כך דווקא מאירוע מרוחק, שאיננו נוגע ישירות לחברה הישראלית? הלא רק לפני שלושה חודשים לא הפריע לה איש לקרוא "אחיותי" לדפני ליף ולסתיו שפיר, והיא העדיפה לשתוק, ועוד קודם - לנשים ערביות ישראליות, הנאבקות נגד הריסת יישובים בדוויים, והדבר לא עלה בדעתה. נראה שבליבריה הייאוש נראה לה יותר נוח, כי היא במצוקה. לפני שנתיים היתה בידיה הזדמנות חד פעמית ליצור אלטרנטיבה לשלטון, והיא נרדמה בשמירה.

לפתע, לנוכח מציאות פוליטית משתנה, המעמידה במרכז הדיון עניינים כלכליים וחברתיים ודוחקת לפינה, לזמן מה לפחות, את העניין המדיני, לבני, שהניפה דגל כפול אך צר למדי (פשרה מדינית וניקיון כפיים אישי), מוצאת את עצמה בשטח זר ומוזר. מפלגת העבודה, שעד עתה נחשבה שכיב מרע, התעוררה והעמידה בראשה אשה המזוהה במובהק עם חברה וכלכלה, בדגש חזק על העניין הפמיניסטי, והיא מאיימת לכרסם בכוח של קדימה ובמנהיגות של לבני עצמה. ואילו בתוך מפלגתה המטושטשת עמדות מאיימים שני גברים, השואבים את כוחם מעברם הביטחוני, לתפוס את מקומה.

אם לבני סבורה כי נשיותה היא נכס בהתמודדות עם אבי דיכטר ושאול מופז, היא טועה. נשיות איננה תכונה כשלעצמה, ודבקות בצדק ובשוויון דורשת הוכחה. אכן, את ההזדמנות להיחקק בתודעה כליימה גבאווי המקומית לבני כבר החמיצה, אבל אם תפעיל את כישרונה ותבונתה ותשכיל לחפש קרוב יותר, בלב החברה הישראלית, היא תוכל אולי להתלהב גם מהדברים המתרחשים כאן, לידה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ