בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרהורים בשעת חושך

56תגובות

כשעלינו לרכב בדרכנו לעבודה, ביום הראשון של שעון החורף, אמרתי לאשתי שהיום חם יותר. היא הסבה את תשומת לבי לכך שהחום הוא אותו חום, אבל הזמן כבר קפץ שעה קדימה. שמחתנו בחום התאדתה כשבחמש אחר הצהריים ירד הערב. בשש כבר לילה ובתשע ירדה עלינו הרגשת חצות. משעה ארבע בבוקר נדדה השינה ממני והלאה. מה אעשה עד שבע בבוקר? תשחק דמקה, עניתי לעצמי.

שר הפנים אלי ישי ניחן בכושר מעורר התפעלות לגרום לדיכאון אצל כל כך הרבה קבוצות אוכלוסייה. בנוסף לפעילותו האובססיבית לגירוש ילדי הזרים ולעידוד הנלהב שהוא מעניק לחוקים אנטי דמוקרטיים, ובנוסף לקו הקיצוני שהוא מוביל במגעים עם הפלסטינים, בפרוס השנה העברית החדשה, נזכר השר באזרחיו, היהודים והערבים, והחליט להעניק להם מתנת חג מקורית, בדמות שעת חושך נוספת. לנוכח כישוריו אלה ראוי ישי לתואר שר הדיכאון. ואילו שעון החורף המוארך ראוי לכינוי שעון הדיכאון.

ציפורים שנתקפות קור וחושך, מחפשות מולדת אחרת. ברוח זאת, במחזה של אחמד שאוקי, אומר המשורר קייס אבן אל-מלווח בעת שהוא נתקף שברון לב, כשאהבתו ללילא אל-עאמריה עולה על שרטון: "מחוזות אלוהים רחבים הם. מחר, אחליף מולדות ואהבות". המשורר טרפה בן אל-עבד, לעומתו, כשהציפו אותו דיכאונות, מצא מפלט ברכיבה על סוסתו, שדהרה הלוך ושוב במרחבי המדבר. לדאבוננו, בני אדם הפסיקו לנדוד מזמן, כשהציוויליזציה קבעה שמקום מגורים קבוע הוא הדרך למודרניות. היום, כשהאווירה חונקת, אין לאן לברוח; אין סוסים לדהור עליהם, והמרחבים, בסמטאות הצרות של הכפרים הערבים, נהפכו לגוש אחד של בטון, בית צמוד לבית, שצמוד לבית קברות.

אם נגייס את היצירתיות שלנו אפשר לומר: "שעת אור הוספת, נפש מעונה עודדת". אך אצלנו, כאילו אין די בדיכאון החורף המסורתי, הוסיפו עוד שעת חושך. אז מברוק לתגבור הדיכאון.

הנה חלף לו הקיץ, שראה תנועת מחאה מפוארת, ואלול-ספטמבר האימתני ששימש להפחדת ילדים סוררים נמוג בלי שדבר כמעט מהאסונות הרבים שהבטיחו לנו התקיים. אבל אל דאגה, חורף ארוך עוד לפנינו ועמו שלל בשורות איוב. למשל, מאיר דגן בלוק החדש שלו רץ ממקום למקום כמתריע בשער מפני הסתבכות עם איראן. האם זה אותו מאיר דגן שעמד בראש הפירמידה הביטחונית, או שזה רק נדמה?

מוזר מה מחוללת הפנסיה בנפשם של אנשים שעד אתמול ישבו על השיבר: ביל קלינטון נמצא בדרך להצטרף ל"גוש שלום"; ג'ימי קרטר התקבל כחבר מהשורה בחזית העממית לשחרור פלסטין; רוברט גייטס, שר הגנה האמריקאי לשעבר, מתפקד כדובר תנועת "יש גבול"; ומאיר דגן עובר מבחני קבלה לארגון "אנרכיסטים נגד הגדר". חבר'ה, מה עשיתם כשהייתם בתפקיד, כשהיה ביכולתכם להשפיע? האם שמרתם את דעותיכם לימי הפנסיה השוממים?

סקירה חפוזה זאת באה ללמד, שאילו המוסר היה משתחרר מאילוצי התפקיד ומאימת השדולה היהודית בארצות הברית, העולם היה נראה אנושי יותר. אילו למועדון הפנסיונרים האקסקלוסיבי הזה היתה השפעה, מזמן כבר היתה קמה לה מדינה פלסטינית, אפילו בלי חילופי שטחים.

בכל זאת, למרות שטף הדיכאונות, בפרוש השנה החדשה אסיים במשהו אופטימי: אז טוב שהיתה לנו תנועת מחאה מפוארת, שגודלה העצום בלתי נתפש; טוב שצעירים יצאו לרחובות, וטוב שהבזק של אכפתיות שטף את הארץ מול שנות אור של אנוכיות ותחמנות והסתגרות. אולי סיפורי הנס החברתי שהתרחש ביולי יחממו את לילותינו הקרים.

ליאור מזרחי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו