בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי תודה על העסקה

150תגובות

ל"אמרנו לכם" נגיע בסוף, לבל נבריח את הקוראים בהתחלה.

מי לא הטיל מורא ב-36 השעות האחרונות: הנה הם באים האסירים המשוחררים, הנה מוטלות גופותינו. לעולם לא יתריעו, המוכיחים בשער, מפני מלחמה - אי שם בין טהראן לאסואן - שתגבה יותר קורבנות. לעולם לא ישקלו שלום כחלופה, נגזרנו לנו.

מתנחלים ועוזריהם הפכו את הגעוואלד למשלח-יד. השמחה הכללית היא חרדתם הפרטית. הרי מצפה הילה הוא לא מאחז פרא על קרקע גנובה, לכן מותר להרוס בו בית ומשפחה. במרחב שבין הנהר לים חיים יותר משני עמים.

זאת "ההחלטה הכי חשובה שקיבל נתניהו", נאמר, ועל כך אין מחלוקת. "הכי חשובה" כי היא היחידה, ויש בה גם הוכחה: אם החלטות כמוה לא נתקבלו עד כה, אין זאת כי אם נתניהו לא באמת רצה. אנשיו כבר יודעים את נפש מנהיגם - מתי היא יוצאת להכרעה ומתי לתירוצים.

למי תודה: תודה ל"אביב הערבי", שפותח "חלון הזדמנויות אחרון". מה שרואים מבעדו, לא נראה קודם.

תודה למועצת-יש"ע, שאותה שיחדו מבעוד יום בוועדת הלבנה למאחזים שחורים. התנגדות רושמים, אך עלי בריקדות לא עולים.

תודה לממשלת אולמרט, שאת הקולר אפשר לתלות בצווארה.

תודה מיוחדת לרופאים הצעירים, שמסבים תשומת לב לחיי אדם, ומזכירים לממשלה את חובתה העיקרית. כשלרגע היה נדמה שגלעד אבד, מיהרו לחבר אותו למכונת ההחייאה. כך ניצלה נפש אחת, נפשות רבות מדי מחכות בתור.

נתניהו עצמו ראוי לתודה, אך הוא כבר הניח על ראשו כתר: "מנהיג נבחן בהכרעותיו הקשות", אמר; וכל שנוסיף - נגרע.

ולא נשכח להודות לאבו מאזן, שהעז ללכת לאו"ם ולבקש הכרה, והנקמה מוגשת לו בעודנה חמה. פעם הוא היה אפרוח רך פלומה, היום הוא תרנגול של כפרות; כפרה עליו ועלינו.

עד מתי רשעים יעלוזו. עד מתי? עד שנדע להבדיל בין מי שהשלימו עם הקיום הישראלי, לבין מי שעדיין מנסים לבטלו. את ידי הראשונים צריך לאמץ, את ידי האחרונים צריך לרפות. אבל אצלנו מתבלבלים ולומדים בדרך הקשה, תמיד מאחרים רפואה למכה, גלולה לשיטיון. כך מהתל חאלד משעל בביבי זה פעמיים.

טור זה שיכפל את עצמו עשרות פעמים בחמש שנים, פחות מ-1941 ימים בשבי. אולי זה משפט מייצג: "לא בהצלת גלעד דנים אלא בהצלת פנים. איך בולעים את העקרונות הפורחים והמופרכים, שעליהם בנו קריירה עד לראשות הממשלה". ואולי זה: "מחיר השחרור ידוע וקבוע, ועם התמשכות ההתמקחות הוא יאמיר". ואחרון: "מה זה משנה אם משחררים רוצחים גדולים או קטנים. כל שופך דמים הוא רוצח גדול. ומה זה משנה אם הוא נשאר כאן או מגורש לשם, כאילו אי אפשר להוציא פיגועים מרחוק; אפילו מתוך הכלא אפשר, ובלאו הכי מסתובבים בשטח מספיק רוצחים כדי לשחוט משפחה באיתמר". דבר אל הקיר, כתוב עליו, מי שומע ורואה.

הממשלה משתבחת בהישג, היא לא הסכימה לשחרר "רוצחים כבדים", שהם יותר סמלים, ולא יותר מחבלים. כדאי לוותר על ההישג הזה, כדאי למסור את מרואן ברגותי למחמוד עבאס ולסלאם פיאד, בטרם שנישאר עם החמאס לבדו, לבדנו. רק שלא יתמתנו לנו פתאום, החמאסניקים הללו, ואז נפסיק לבנות אותם, ונתחיל להרוס אותם.

בתוך בליל הקולות, בין עוזי לנדאו לעוזי דיין, נשמע קול נקי ומדמיע, שחנק את הגרון. הקול קול יהודי, קולה של יהודית, אמא של אורי שחור, שנרצח בוואדי קלט לפני 16 שנה יחד עם אוהד חברו. את שניהם כבר אין להשיב, אבל גלעד שליט שב עכשיו. גלעד חוזר ומביא לה חצי נחמה במקום נקמה שלמה. קול באשה תקווה, ניסיון על-אנושי לקבור את המתים ולהיאחז בחיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו