ההכרה בשואה היא החריג

עמוס גולדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עמוס גולדברג

לא מזמן התקיים באוניברסיטה לרפואה בברלין שריטה (Charite), טקס צנוע ולא רשמי שבו הוחזרו לנציגי בני שבט ההררו מנמיביה כ-20 גולגולות של אבות אבותיהם, שנרצחו במהלך מה שמכונה רצח העם הראשון של המאה ה-20. זה התרחש בשנים 1904-1907, והמטרה היתה להשמיד את כל השבט, עשרות אלפי בני אדם. רובם אכן נרצחו. לפי הערכות, יש עוד מאות גולגולות כאלו, שנאספו במהלך רצח העם, נשלחו לגרמניה ושימשו שם למחקר ולתצוגה במוסדות מחקר ורפואה ובמוזיאונים.

הקולוניאליזם הגרמני בדרום מערב אפריקה - נמיביה של היום - היה קצר באופן יחסי אך אלים ורצחני ביותר. הוא החל ב-1884 והסתיים ב-1918, כחלק מהסכמי הכניעה של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבהם נאלצה גם לוותר על מושבותיה.

איור: ערן וולקובסקי

ההשמדה החלה לאחר שב-1904 מרדו השבטים המקומיים. הם התקוממו על שבסדרה של הסכמים "חוקיים" לכאורה אך ציניים, רכישות "בהסכמה" מפוקפקת, מעשי תרמית והרבה כוח ואלימות, איבדו את מרבית אדמתם ורכושם לטובת הכובשים הגרמנים, והם עצמם שועבדו למעצמה הכובשת.

הגרמנים נימקו זאת בצורה אופיינית לקולוניאליזם האירופי, באופן גזעני להחריד: אפריקה היא פרימיטיבית ושוממה, עדות לנחיתותם של תושביה. רק האירופים המפותחים יכולים להביא קדמה לאזור נחשל זה ולהפריח את השממה. משום כך יש להם זכויות יתר על הטריטוריה. השבטים המקומיים סירבו לקבל את ההיגיון הזה ומרדו. המרד שלהם היה אלים ורצחני.

תגובתו של כוח הכיבוש הגרמני היתה קטלנית עוד יותר. הגנרל הגרמני לותאר פון טרוטה הוציא "פקודת השמדה", שבעקבותיה, באמצעים שונים, בעיקר באמצעות גירוש, נרצחה או מתה רוב אוכלוסיית ההררו והנמה.

במהלך מלחמת ההשמדה נוצרו מחנות ריכוז שבהם שועבדו גברים, נשים וילדים לעבודות פרך עד מוות. בחלק מהמקרים הם סומנו בדיסקיות ועליהן מספרים. במחנות אלו גם בוצעו ניסויים רפואיים, בין השאר בידי הפרופ' אויגן פישר, שהיה לאחר מכן אחד ממדעני הגזע הראשיים בגרמניה הנאצית ואחראי לפשעים נוראיים. יוזף מנגלה, אגב, היה שייך לחוגי תלמידיו (אם כי לא תלמידו הישיר). במהלך הכיבוש וההשמדה אף חוקקו הגרמנים חוקי גזע, וסוגיית "הזוגות המעורבים גזעית", שאחר כך תעסיק את הנאצים באובססיוויות (כמו בחוקי נירנברג ובוועידת ואנזה), נידונה שם בהרחבה ובדאגה ממשית.

רק ב-2004 הכירה גרמניה באחריותה לרצח העם והתנצלה עליו בלשון רפה, אך סירבה בתוקף - ועודנה מסרבת - לשלם פיצויים. לכך סייעו גם מחלוקות פוליטיות פנימיות בנמיביה.

למה כל זה צריך לעניין אותנו כאן בישראל? נדמה לי שמשלוש סיבות.

ראשית, כפי שסיפור זה מלמד, הכחשה של רצח עם והתחמקות מאחריות הן הכלל. הכרה מלאה ברצח עם, הנצחתו ותשלום פיצויים בגינו הם היוצא מן הכלל. יש להביא זאת בחשבון כשמטפחים כאן פראנויות של הכחשת השואה. ההכחשה היא תופעה שולית בהשוואה לאופן שבו השואה מונצחת ונלמדת בכל העולם המערבי. גם באופן שבו גרמניה ומדינות אחרות מפצות את קורבנותיה. על רקע סיפור הג'נוסייד בדרום מערב אפריקה, הדבר המפתיע מבחינה תרבותית הוא דווקא ההכרה הגורפת בשואה והנכונות לפצות עליה, כספית ופוליטית, ולא התופעה חסרת החשיבות של הכחשתה.

שנית, יש להבין שאת השואה לא ניתן להבין מחוץ להקשר הקולוניאלי. את זה הבינה כבר חנה ארנדט ב-1951 בספרה "מקורות הטוטליטריות" ומאז נכתבו אינספור מחקרים הקושרים בין שתי התופעות ההיסטוריות האלה.

ושלישית, וזה אולי הדבר המטריד ביותר, מרצח העם של ההררו והנמה ניתן ללמוד כיצד שליטה קולוניאלית, המבוססת על תחושה של עליונות תרבותית וגזעית, עלולה לגלוש, אל מול התמרדות התושבים המקומיים, לפשעים מחרידים כמו גירוש המוני, טיהורים אתניים ורצח עם. המקרה של מרד ההררו צריך לשמש תמרור אזהרה מחריד גם לנו כאן בישראל, שכבר ידעה נכבה אחת בתולדותיה.

ד"ר גולדברג מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ