בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוחו של אוהל אחד

64תגובות

לאחר 16 חודשים של ישיבה באוהל מול בית ראש הממשלה הכניעו נועם ואביבה שליט את בנימין נתניהו. אז נחמד לשמוע את המחמאות שמקבל עכשיו ראש הממשלה על אומץ לבו(?), ומעניין להקשיב להסברים המפותלים על השפעת "האביב הערבי", אבל האמת היא הרבה יותר ארצית: נתניהו פשוט נכנע ללחץ. בלעדי האוהל שלא נתן לו מנוחה, בלעדי ההטרדות האלגנטיות של נועם ואביבה שעשו את החגים על המדרכה מול ביתו, ובלעדי ההפגנות והמחאות של עשרות אלפי אזרחים - גלעד שליט היה נשאר במרתף בעזה.

אין מה לעשות. פוליטיקאים מגיבים רק ללחץ. יש להם כל כך הרבה בעיות, כל כך הרבה משימות, כל כך הרבה שריפות שהם צריכים לכבות, עד שהם פועלים רק כאשר הלחץ הופך להיות כבד מנשוא. ונתניהו הוא אלוף הדוחים; הוא לא יפתור בעיה היום, אם הוא יכול לדחותה למחר.

לכן, אם אביבה ונועם שליט היו מקימים את האוהל מיד לאחר החטיפה, הם כנראה היו זוכים לראות את גלעד מוקדם יותר. אבל בתחילת הדרך הם האמינו לאהוד אולמרט, ואחר כך לנתניהו, שאמרו שהם עושים הכל למען בנם. אלא שאולמרט דחה עסקת חליפין דומה ונתניהו החליט שלא להחליט. עד שהוקם האוהל והלחץ הציבורי עשה את שלו.

די מוזר לשמוע את התשבחות המורעפות על נתניהו. הוא הרי בגד בהשקפת עולמו ובכל אמונותיו. נתניהו הוא "מיסטר טרור", פוליטיקאי שביסס את הקריירה שלו על הרצאות וספרים שהטיפו לעולם כולו שאין להיכנע לטרור בשום אופן. אז על מה כאן השבח? על ביצוע פליק-פלאק מרהיב לאחור?

די מעצבן לשמוע את מבקרי העסקה אומרים שאין לשחרר רוצחים שיש להם "דם על הידיים". זו סיסמה נבובה שמתעלמת מהמציאות. הרי למי אין דם על הידיים במלחמה הארוכה והארורה שמתנהלת כאן? מה ההבדל הגדול בין מי שרצח במו ידיו, לבין מי ששלח אחרים לבצע פיגוע? ומה ההבדל בינם לבין פוליטיקאים שמחליטים על חיסול, מבצע, או הפצצה מהאוויר שעולים בדם? הרי זו מלחמה וזו מהותה: "דם על הידיים".

מרגיז גם לשמוע את המתנגדים מימין שמדברים על "מחיר גבוה", "כניעה מבישה", "השפלה" ו"פרס לטרור". כי האמת בדיוק הפוכה; המחיר היה נמוך והכניעה איננה אלא ניצחון. המחיר נמוך משום שמתוך 1,027 המשוחררים יש רק 200 משמעותיים, שלא יעלו ולא יורידו הרבה מבחינת סכנת הטרור. הרי בעזה חיים כ-20 אלף לוחמי עז א-דין אל-קסאם, שכל מטרתם היא טרור, פיגועים וחטיפות. עוד אחוז אחד לא ישנה הרבה. הקסאמים ממשיכים ליפול, יש ניסיונות חדירה מעזה, ורק באחרונה נעשה ניסיון לחטוף אזרחים ישראלים דרך הגבול הפרוץ עם מצרים.

ואפילו אם יהיה גידול מסוים ברמת הסיכון - זה בדיוק המחיר שהציבור הישראלי מוכן לשלם. רוב גדול של האזרחים מוכן לקחת סיכון נוסף למען שליט, מה שמוכיח שלמרות כל הקיטורים וכל הביקורות החברה הישראלית היא עדיין חברה סולידרית. יש בה חוזה בלתי כתוב בין האזרחים לערוב איש לרעהו. וזו הסיבה שרובנו הגדול מרגיש היום הקלה גדולה: לא בגדנו, לא הפקרנו, לא השארנו חייל בודד למות בשבי. לכן אין כאן כניעה לטרור, אלא ניצחון גדול לאתוס הישראלי. ברור גם שהפקרת שליט לגורלו היתה פוגעת בבסיס כוחו של צה"ל. כי איך יוכל חייל לצאת לקרב, ואיך יוכלו הורים לתמוך בשירות קרבי, כאשר יידעו שאם הבן ייפול בשבי לא יבואו לחלצו.

כל המתנגדים לעסקה חייבים גם להודות שאם היא לא היתה מתבצעת, יום אחד שליט היה נעלם והיה מתעורר ספק אם הוא עדיין בחיים, אבל העיסוק בו היה נמשך, ההפגנות לשחרורו לא היו נפסקות והפצע היה ממשיך לדמם, תוך כדי גרימת נזק מורלי עצום לכושר העמידה שלנו.

והרי זה בדיוק מה שקרה עם רון ארד. ניתן היה לפדות אותו, אבל הממשלה רצתה עסקה טובה יותר. האמת האכזרית היא שהיעלמותו של ארד סללה את הדרך לשחרור שליט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו