בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהקולנוען האיטלקי בכה

הבמאי האיטלקי נני מורטי, שמתמחה בסרטים אישיים בכיכובו שלו, הופתע מהביקורות על סרטו החדש - אך בכה בראיון מסיבה אחרת

תגובות

במהלך הקריירה הארוכה שלו זכה נני מורטי בלא מעט פרסים, אך אף אחד מהם לא מוצג לראווה במשרדו ברומא. את הקירות מקשטים לעומת זאת ציורים שצייר בנו כשהיה בן חמש ("הוא בן 15 עכשיו והוא רוצה להיות צייר. הוא מאוד מוכשר", מודיע מורטי), גזרי עיתונים משעשעים ("זקנה נמלטה מבית אבות כדי להשתתף בסרט של מורטי") ופוסטרים שונים. תוך כדי שיחה מתברר כי הפרס החשוב ביותר שבו זכה - דקל הזהב מ-2001 עבור הסרט "חדרו של הבן" - דווקא נמצא במשרד אך מוחזק בקופסה שחורה עמוק בתוך ארון צדדי, מאחורי ערימות אינסופיות של ספרים. "את לא מאמינה לי?" שואל מורטי משועשע וקם מהכיסא כדי לשלוף את הפסל תוך שהוא מנסה לייצב את הספרים שמאיימים להידרדר לכל עבר. "אני לא מציג אותו כי הוא השחיר עם הזמן", הוא מציג את הדקל בגאווה. "העוזרות שלי מפחדות לנקות אותו, שלא יתפרק".

נפגשנו במשרדי חברת ההפקה שהקים, במרכז רומא. מורטי מגיע רכוב על הווספה הישנה שלו, אותה וספה שכיכבה באחד מסרטיו המוכרים והפופולריים ביותר, "היומן של נני מורטי". גם הקסדה הלבנה עדיין לראשו. בחודשים האחרונים הוא התראיין לכלי תקשורת רבים באיטליה ובאירופה לרגל עלייתו לאקרנים של סרטו החדש והמדובר "יש לנו אפיפיור", אך רבים מהראיונות נדמו טעונים וחמוצים. ייתכן שאת תדמיתו כמרואיין יהיר ומרוחק הרוויח מורטי ביושר, אך נדמה כי התנהלותו היא בעיקר תגובת נגד לביקורת שספג, ונובעת גם מאי הנחת שלו, לדבריו, כשהוא נמצא מול קהל גדול.

כעת, במשרדו הממוזג, כמה חודשים לאחר ששככה ההמולה בקאן (שם כמעט לא הופיע למסיבת העיתונאים של הסרט, שהתמודד על פרס דקל הזהב), נראה מורטי נינוח הרבה יותר.

ניכר כי הביקורת הפתיעה אותו. "יש לנו אפיפיור" משלב, כמו רוב סרטיו, את חרדותיו האישיות עם נושאים ציבוריים טעונים, ובמקרה הזה - הוותיקן ומוסד האפיפיורות. הסרט לא חף מעקיצות קטנות כלפי הכנסייה הקתולית, אך הוא רחוק מלהיות כתב האשמה הנשכני שלו קיוו רבים. לאור פעילותו הפוליטית של מורטי ולאור סרטו הקודם ("איל קאימאנו" - התנין, שיצא ב-2007 וביקר בחריפות את סילביו ברלוסקוני ואת הניוון והסיאוב בפוליטיקה ובתקשורת האיטלקיות), ציפו עיתונאים ומבקרי תרבות כי סרטו החדש של מורטי יהיה תוקפני באותה מידה. רבים הופתעו כשגילו שמדובר למעשה בסרט אנושי מאוד ואישי.

"אין בסרט הזה התייחסות, לא ברורה וגם לא נסתרת, למציאות הפוליטית האיטלקית", אומר מורטי בקול נחרץ. "אפילו הוותיקן לא ראה בסרט מתקפה של ממש, גם אם היו כמה שקראו להחרים אותו. אני בכל אופן לא ניצלתי את המחלוקות לעשות פרסומת לסרט. יצא לי להתווכח קצת על הסרט הזה באיטליה, והגעתי למסקנה שהרבה אנשים מהכנסייה הרגישו שהסרט הזה נתן להם מתנה שלא הגיעה להם", מורטי משתתק. "שיפרשו את זה כפי שהם מבינים".

המתקפה מימין, על כך שהעז לתאר את האפיפיור כגבר אנושי ומבולבל, והמתקפה משמאל, על כך שמורטי האתאיסט לא ניצל את ההזדמנות ליצור סרט מחאה נגד הוותיקן והפרשיות השונות שבהן היה מעורב, היו אולי צפויות, אך לא בהכרח מוצדקות.

כמה חודשים קודם לכן הגיבו המבקרים באותו האופן בדיוק לסרט הביוגרפי המצליח "סילביו לנצח" בבימויו של רוברטו פאאנצה (הסרט לא הופץ בארץ). גם סרטו של פאאנצה נחשב על ידי השמאל האיטלקי לעדין מדי, ומצד שני לגס רוח ואגרסיבי מדי עבור הימין, אך בשני המקרים כלל לא ברור מדוע בעצם מאמינים מבקרי הקולנוע כי הקיטוב הפוליטי באיטליה מחייב במאים ליצור אך ורק סרטים פוליטיים על מנת שייחשבו "ראויים" בעיני מחנה זה או אחר.

שעטתי קדימה

"יש לנו אפיפיור" (שיוקרן בישראל החל מיום ה', 15.9) מביא את סיפורו של קרדינל, בגילומו של השחקן הצרפתי מישל פיקולי, שנקלע להתקף חרדה קשה מיד לאחר שנבחר לכהן כאפיפיור. על מנת לפתור את הבעיה מזמנים אנשי הוותיקן המודאגים את הפסיכואנליטיקאי המפורסם ביותר ברומא, בגילומו של מורטי. מכאן העלילה מסתבכת במהירות לאחר שהאפיפיור החרד נמלט מהוותיקן ואילו הפסיכואנליטיקאי נותר כלוא בעיר, בחברת עשרות קרדינלים משועממים, בניסיון להסתיר את השערורייה מעיני מיליוני המאמינים הממתינים לנאומו הראשון של האפיפיור החדש.

"הרעיון לסרט נולד מתמונה בראש של אחת התסריטאיות, של אפיפיור שברגע שהוא נבחר מתחיל לבכות", אומר מורטי. "עבדנו על דברים אחרים באותה תקופה אבל הרעיון הזה, של האפיפיור המדוכא, המשיך להסתובב בתוכי, עד יום אחד אמרתי: טוב, די, בואו ננסה לכתוב את הסיפור הזה".

מהרגע הראשון היה ברור למורטי, שלרוב משחק בתפקיד הראשי בסרטיו, שלא הוא יהיה זה שיגלם את האפיפיור. "ידעתי שזה יהיה סיפור חזק, עמוק ומדכא יותר אם הגיבור יהיה אדם זקן. לא רציתי אפיפיור צעיר, כמו האפיפיור הקודם, יוחנן פאולוס השני, שהיה בערך בגילי כשנבחר, בן פחות מ-60. רציתי שגם אם לא מדברים בסרט אף פעם על מוות, שיהיה גיבור מדוכא ואבוד שלא נשארו לו 40 שנה לחיות אלא הרבה פחות".

הסרט שיצר מורטי הוא אמנם קומדיה, אך הוא עוסק בשאלות שמטרידות מאוד את מורטי עצמו ובהן חרדה, תסכול והפער בין ציפיות העולם החיצוני ליכולות הפנימיות של אדם. "בתוך הסירוב של הגיבור להיות האפיפיור, יש שני אלמנטים - מצד אחד הדיכאון שתוקף אותו, ומצד שני התחושה שלו שהוא לא מספיק טוב", מסביר מורטי. "כשעשיתי תחקיר לסרט קראתי שכל האפיפיורים שנבחרו הצהירו שהם הרגישו לא ראויים ברגע שנבחרו. גם אלה שהציעו את עצמם לתפקיד וניהלו מערכת בחירות למען עצמם", הוא מוסיף בחצי חיוך. "אנחנו נהיה תמימים ונאמין להם שהם הרגישו לא ראויים. אבל במקרה הזה - האפיפיור פשוט לא מסוגל. והוא נמלט".

מורטי מאשר שאכן, יש בדמותו של האפיפיור לא מעט מתכונותיו שלו עצמו. "בהרבה סיטואציות, בעיקר ציבוריות, אני מרגיש אי נוחות. הייתי רוצה להפוך לאבק ולהיעלם ולצוץ מחדש במרחק עשרות קילומטרים משם, וזה משהו שקיים אצלי עכשיו יותר מאשר לפני 30 שנה", הוא מודה. "אבל גם בתחום העבודה שלי, אפילו שהיא עדיין מוצאת חן בעיני כמו לפני 35 שנה כשהתחלתי, יש רגעים ש..." הוא משתתק שוב. "לדוגמה, כשאני נמצא על הסט. פעם, כשרק התחלתי, הייתי מכונת מלחמה, שעטתי קדימה, והיום לעומת זאת אני יותר מודאג, פחות בטוח, אני מסתכל על אנשים ותוהה...

"הנה, דוגמה טיפשית - כשאני מצלם, מדי פעם בא לבקר אותי חבר. אם הוא בא ביום שבו אנחנו מצלמים סצנה שאיננה מרהיבה, ורוב הסצנות מן הסתם אינן מרהיבות, אני מתחיל לדאוג שהחבר הזה משתעמם. וזה מטורף! אני מצלם סרט, במקרה הזה גם יקר, יש עשרות אנשים שמחכים שאחליט לגבי כל מיני דברים, וזה מה שמדאיג אותי".

עם השנים כולם מאבדים את הביטחון היהיר שיש לצעירים, לא? ככל שאנשים מתבגרים הם מבינים יותר עד כמה הם בעצם לא מבינים כלום...

"כן, אבל זה לא רק שאני פחות סלחן או סבלני. אני באמת לא אדם סבלני, לצערי לא ירשתי מאבי, שנפטר בדיוק לפני 20 שנה, את הסובלנות והסבלנות שלו. אבל לא מדובר רק על להפוך להיות סובלני יותר כלפי עצמך או אחרים, אני מדבר ממש על חוסר נוחות שאני מרגיש. על לעשות עניין מכל דבר. אבל אני בכל אופן מצליח עדיין לעשות סרטים", הוא מחייך.

במהלך הסרט מתברר כי האפיפיור הנמלט חלם בנעוריו להיות שחקן, והוא בורח לתיאטרון שבו מועלה "השחף" של צ'כוב. "המרחק שקיים לפעמים בין מה שאתה מאמין בו לבין ההתנהגות שלך בפועל, אלה דברים שקיימים מאוד אצל צ'כוב", אומר מורטי. "אנחנו עשויים מהמרחקים בין מה שהיינו רוצים לעשות לבין מה שאנחנו עושים באמת".

אתה חוזר לעתים קרובות למרכיב האוטוביוגרפי החזק שיש בעבודות שלך, אבל התחושה שלי היא שגם אחרי שראיתי את רוב הסרטים שלך אני לא מכירה אותך בכלל.

מורטי מחייך חיוך רחב. "אני יכול לומר לך שאוטוביוגרפיה זו דרך לחשוף את עצמך אבל גם להסתיר את עצמך. זה דבר רצוי, אפילו בזוגות הכי מאוהבים, לשמור לעצמך איזו זווית נסתרת, לא לחשוף הכל, אז בוודאי שזה נכון גם לגבי היחסים עם הקהל".

אז ספר לי משהו עליך שלא עולה מהסרטים. למשל, מה משמח אותך?

הוא מהרהר ארוכות. "הרגעים הנדירים של שלווה משמחים אותי. ללכת לקולנוע עם הבן שלי. לשחק טניס עם הבן שלי. משמח אותי שבשבוע הבא אסע לחמישה ימים לפאריס עם הבן שלי, הוא לא גר איתי הוא גר עם אמא שלו, אנחנו פרודים עשר שנים".

ומה מרגש אותך?

"בקולנוע אני בוכה לעתים קרובות. השנה בכיתי בסרט 'מכאן והלאה' של קלינט איסטווד וגם בסרט 'בעולם טוב יותר' של סוזאן ביר, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בקולנוע אני מתרגש. וגם..." הוא מהסס לרגע, "אני לא רוצה לדבר על דברים פרטיים בראיון כי זה נראה כאילו אני מוכר את הסרט שלי באמצעות זה שאני מדבר על דברים אישיים, אבל..." הוא משתתק לדקה ארוכה ודמעות ממלאות לפתע את עיניו וזולגות על לחיו. "באוקטובר האחרון אמא שלי נפטרה ומאוד ריגש אותי..." קולו נחנק שוב. "מאוד ריגש אותי האופן שבו הבן שלי דיבר איתי אחר כך על אמא שלי, על סבתא שלו. זה מאוד ריגש אותי. מאוד".

ועכשיו הקונצרט

נאני (ג'ובאני) מורטי נולד ב-1953 בצפון איטליה, בן למשפחה בורגנית ולהורים מורים. את סרטו הארוך הראשון ביים ב-76', בגיל 23. "כשהייתי בן 19 וסיימתי את בית הספר חשבתי מיד שזה הדבר בשבילי, קולנוע. אמרתי להורים שלי שלא אירשם לאוניברסיטה והם היו מאוד ליברליים לגבי זה". תמיכתם לא היתה רק תיאורטית; אביו של מורטי כיכב בשישה מסרטיו של בנו, אך בעילום שם, שכן חשש מלעגם של חבריו.

"הרגשתי שהקולנוע יהיה האמצעי הכי מתאים להביע משהו, לתקשר עם אחרים אבל גם עם עצמי ולומר את מה שהיה דחוף לי להוציא. אבל הכל היה מאוד מקרי, ותלוי במזל, כי לא באתי מהעולם הזה, ההורים שלי לא היו קשורים לעולם הבידור או העיתונות או הספרות".

כשהיה בן 25 התפרסם מורטי בזכות סרטו השני, "אצ'ה בומבו", שזכה להצלחה גדולה והוקרן בפסטיבל קאן. היה זה הראשון מבין שורה של סרטים שהפכו את מורטי לאחד הבמאים הפופולריים באירופה, למרות שמעולם לא למד קולנוע או בימוי באופן רשמי.

"כשמישהו שואל אותי מה היית עושה אם לא היית במאי, אני לא יודע מה לענות. מורה כמו הורי בטוח לא, כי אני די בור. אולי מאמן כדור-מים. מבחינתי זה היה דבר שבא באופן טבעי, להיות מאחורי המצלמה כבמאי ולפניה כשחקן ואדם. זה הדבר היחיד שרציתי לעשות.

"כשאני עובד יש לי את החוקים שלי. חוק שתמיד היה נכון לי הוא לדבר על העולם שלי. על מה שאני מכיר. לדבר מבחינה פוליטית על השמאל, מבחינה חברתית על הבורגנות ומבחינה דורית על מי שהיו פעם הצעירים, בני ה-20-30 ואחר כך 40 ו-50. החוק השני מבחינתי הוא לדבר על עצמי ועל העולם שלי באופן אירוני. אירוניה עצמית".

מורטי פיתח במהירות שפה קולנועית עצמאית, ומקורות ההשראה שעליהם נשען היו רבים. "כצופה, ולכן גם כבמאי, הייתי מאוד קשור לקולנוע של שנות ה-60 - הגל החדש בצרפת, במאים איטלקים כמו בלוקיו, פאזוליני, האחים טביאני ואחרים, הקולנוע החדש בפולין, ה-Free Cinema באנגליה. אני חושב שהייתי כל כך קשור לקולנוע הזה משום שהסרטים שנוצרו שם היו למעשה הרהורים לא רק על הקולנוע אלא גם על המציאות. הבמאים האלה ניסו ליצור דרך חדשה לעשות קולנוע אבל גם דרך חדשה לחיות, ופשוט דחו מעליהם את החברה והקולנוע שהם קיבלו בירושה מהדור הקודם".

סרטיו האירוניים והנוירוטיים משהו של מורטי הם נגישים מאוד, אך הוא מצהיר שאיננו מביים במחשבה על הצופים. "אני חושב על עצמי כצופה, על הסרטים שראיתי, ואני יודע מה אני לא אוהב בביצוע של שחקן, בדיאלוג, בצורת צילום, במוזיקה. אני יודע מה אני לא רוצה לראות על המסך. יש סוג של ביקורתיות שיכולה להיות גם משתקת, כי אני כל הזמן אומר: לא, ככה לא, כי הבגד הזה הוא קלישאתי מדי; לא, הריהוט הזה שמציע המעצב הוא פשוט וברור מדי. אני חושב שכשמתחילים לביים אז יותר משחשוב לדעת מה אתה רוצה לעשות, חשוב לדעת מה אתה לא רוצה לעשות. מה אתה לא אוהב. הבמאי לא עובד לבד - יש איתו צוות שלם שמציע לו הצעות בכל תחום - והוא צריך להתגבר על כל ההצעות האלה ולהיות מסוגל לומר לא".

ומה אתה לא רוצה לראות על המסך?

"כצופה השתניתי ב-50 השנה האחרונות, אבל הדבר הראשון שעולה לי לראש זה כל מיני קיצורי דרך שנועדו להצחיק את הצופים. זה מרגיז אותי".

ברובם המוחלט של הסרטים שביים שימש מורטי גם כשחקן בתפקיד ראשי וכתסריטאי. לדבריו, בזמן הכתיבה הוא מתרוצץ מרעיון לרעיון, אך כבמאי הוא מתודי מאוד. הוא נהנה משני התהליכים שמשלימים זה את זה, אך אהבתו הראשונה, הוא אומר, היא מלאכת הבימוי. "אל תביני מהתשובה שלי שאני מאושר כשאני נמצא על הסט, כמובן שאני לא, אבל אני מרגיש שאני מגשים את עצמי כשאני שם".

כיום עובד מורטי על פרויקט שיוצג בקרוב בצרפת, במקביל לעליית סרטו החדש לאקרנים. "זה מופע שעשיתי פעם גם ברומא ונקרא 'קונצרט מורטי' - מופע של שעתיים שמורכב ממוזיקה מהסרטים שלי, מוזיקה חיה שינגנו 60 איש, ואני אהיה על הבמה ואבצע כמה דיאלוגים מהסרטים שלי ואקריא קטעים מהיומנים שלי, גם מתוך היומנים שכתבתי בזמן שצילמתי את 'היומן של נני מורטי' וגם דברים שכתבתי בזמן שעבדתי על 'יש לנו אפיפיור'".

לבקשתי, הוא מקריא קטע שנכתב במהלך צילומי "היומן של נני מורטי": "יום ראשון, 21 בפברואר 93', מחר אני מתחיל לצלם את הסרט. הפרק על הרופאים. אני בפיגור. עוד שלושה שבועות אנחנו נוסעים לאיים האאוליים, ושום דבר לא מוכן. אין שחקנים, אין אתרי צילום, אין תסריט. רק לפני חמישה ימים סיימתי לכתוב את התשתית. התסריט לא יהיה מוכן אף פעם. גם הפעם, אני מתחיל את הסרט מבלי להיות מוכן".

וקטע נוסף: "יום ראשון, לפני תחילת השבוע השני לצילומים. השעה שתיים לפנות בוקר ואני מנסה לעבוד על הסצנות למחר. אני לא מוכן. לפני שעתיים, בחצות, חשבתי לא להופיע מחר לסט. לא עשיתי דבר כזה אף פעם. העניין הוא שאני לא יודע מה לומר לשחקנים. אני מתבייש בגלל המבוכה שללא ספק אגרום מחר".

את קטעי היומנים שיקריא הוא צינזר מעט, מודה מורטי בחיוך רחב. "השארתי את כל העלבונות העצמיים, אבל חתכתי וערכתי את העלבונות שהטחתי במי שהכעיס אותי במהלך העבודה כי עם חלקם אני עדיין עובד".

כשנשאל אם הגשים מה שקיווה להשיג כשהתחיל לביים בתחילת שנות ה-20 לחייו, מחייך מורטי ואומר שהשיג יותר ממה שהעז לקוות. ובכל זאת, כאשר הוא נשאל מה הוא חולם שיקרה מחר בבוקר, תשובתו מפתיעה מעט. "שאתעורר ואגלה שכל יום מוקצבות לי סוף סוף 45 דקות של שלווה מוחלטת".

הוליווד? לא

כפי שניתן לנחש מסרטיו, לא מעט דברים מרגיזים את מורטי. "מכעיסה אותי עבודה מבולגנת, לא מדויקת", הוא אומר, "ומרגיזים אותי אנשים שלא משלמים מסים. מאוד-מאוד מרגיזים אותי העשירים שלא משלמים מסים, ושוביניזם. אני חושב שגם אני קצת שוביניסט, אבל זה משהו שמעצבן אותי כבר שנים, ואת יודעת מה? זה לא ממש חשוב אבל אני אומר בכל זאת, כי אולי אני מסביר את עצמי לא טוב, ואולי זה העיתונאי שלא מבין טוב או אשמת העורך שקובע את הכותרות, אבל כשיוצאות כתבות אבסורדיות, הזויות לגמרי, זה מרגיז. כשיש מסיבת עיתונאים לכבוד סרט חדש שלי באיטליה אני למחרת לא קונה עיתון. כדי לא להרוס לעצמי את היום".

מעט מאוד השתנה בו מאז שהתחיל לעבוד כבמאי, הוא אומר. "אם תשאלי אותי אם אדם משתנה מאז שהוא בן שלוש ועד שהוא הופך לאדם מבוגר אני אענה לך שרק קצת. לא מבחינה פיזית, כמובן, אבל מבחינת האופי, הוא כמעט לא משתנה. להשתנות קצת זה כבר הרבה, לא?"

במאים איטלקים כמו פאולו סורנטינו וגבריאלה מוצ'ינו החלו לעבוד בהוליווד בשנים האחרונות בעקבות ההצלחה הבינלאומית של סרטיהם, אך מורטי טוען שמעולם לא פזל לכיוון הזה. "זו לא אופציה מבחינתי, לעבוד באמריקה, לא מבחינת הסגנון וגם לא מבחינת השפה, אני לא ממש מדבר אנגלית. ולגבי השחקנים, אז כן, שמעתי שיש כוכבי קולנוע שאמרו שהם ישמחו לעבוד איתי וזה מאוד מחמיא לי, אבל זה לא שעכשיו אני אלך הביתה ואכתוב להם תפקיד. יש שחקנים בחו"ל שאני מאוד אוהב כמו ג'ין הקמן ורוברט דובאל, אבל עדיין..."

הוא לא מתכנן לבקר בישראל לרגל הקרנת הסרט ואיננו מכיר היטב את הקולנוע הישראלי, למרות שעותק של "ואלס עם באשיר" מבצבץ מבין מדפי ספרייתו. "לא נראה לי שאגיע לישראל", הוא אומר, "אני צריך להתחיל לחשוב על העבודה על הסרט הבא".

מוזר, "יש לנו אפיפיור" רק יצא, ובדרך כלל עוברות אצלך כמה שנים בין סרט לסרט.

"נכון, אני אטי בדרך כלל, אבל הפעם..." הוא נאנח בחצי חיוך, "הזמן עובר. אני לא רוצה להפוך את הראיון הזה לטרגי, אבל אין לי את כל הזמן שבעולם לפני, אז הסרט הבא בוודאי לא יהיה עוד חמש שנים".



נני מורטי. פעם, כשרק התחלתי, הייתי מכונת מלחמה, שעטתי קדימה, והיום לעומת זאת אני יותר מודאג, פחות בטוח, אני מסתכל על אנשים ותוהה


מתוך צילומי ''יש לנו אפיפיור''. הדרך מהוותיקן עד צ'כוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו