בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחול אחרון

פינה באוש והבמאי וים ונדרס תיכננו שנים לשתף פעולה. רק עם המצאת התלת-ממד הבין ונדרס כיצד לתרגם לקולנוע את יצירתה של הכוריאוגרפית פורצת הדרך, אך רגע לפני שהחלו בפרויקט מתה באוש באופן פתאומי. את הסרט, המוצג עכשיו בישראל, השלים ונדרס עם רקדניה

תגובות

ב"אליס בערים", סרטו של וים ונדרס מ-1974, יוצאים עיתונאי וילדה למסע בין ערים בגרמניה, במטרה לאתר את סבתה. אחת הערים הללו, שבה צולמו כמה מסצינות המפתח של הסרט, היא עיר תעשייתית ושמה וופרטל. הבמאי הגרמני לא יכול לשער אז כי 35 שנים לאחר מכן ישוב אל אותה עיר אפורה כדי לצלם סרט בתלת-ממד על הכוריאוגרפית שהשתכנה בה באותם ימים עצמם; זאת שעם השנים הפכה את העיר הזאת למוקד עלייה לרגל לשוחרי מחול מכל העולם - פינה באוש.

למעשה, כשצילם את "אליס בערים" ונדרס עדיין לא ידע כלל מיהי פינה באוש. הוא התוודע אליה רק באמצע שנות ה-80, אז צפה ביצירתה "קפה מילר" בוונציה ונשימתו נעתקה. "מעולם לא ראיתי משהו יפה ומרגש יותר", סיפר ונדרס באחד הראיונות לקראת יציאת סרטו החדש. "לא סרט, לא הצגה. דבר לא השתווה למה שחוויתי ולמה שאחרים חוו אצל פינה. לא יכולתי להאמין שמשהו כל כך יפה קיים ושלא ראיתי את זה מעולם".

מאז המפגש בוונציה נרקמה בין השניים ידידות קרובה, ועמה התפתח הרעיון לשתף פעולה ולצלם יחד סרט שיתמקד בעשייתה האמנותית של באוש. אך הוצאתו לפועל של המיזם נדחתה במשך שנים, משום שוונדרס סבר שהאפשרויות של המדיום הקולנועי באותה העת היו מוגבלות מכדי לתרגם כהלכה אל המסך הגדול את מופעי תיאטרון-המחול הייחודיים של היוצרת.

מתוך "ירח מלא", יצירתה של באוש מ-2006 שקטעים ממנה מופיעים בסרט. תצלום: ניו יורק טיימס

עם הזמן אף נהפכה הפנטסיה לבדיחה קבועה שלהם. באוש שאלה את ונדרס שוב ושוב "מתי?" והקולנוען נהג להשיב "ברגע שאדע איך".

נקודת המפנה התרחשה ב-2007. ונדרס צפה בפסטיבל קאן בסרט דיגיטלי בתלת-ממד שתיעד מופע של להקת "יו-2", והטכנולוגיה החדישה נראתה לו כדרך הנכונה להציג תיאטרון-מחול על מסך הקולנוע. הוא יצא מהאולם, התקשר מיד לבאוש ואמר לה ארבע מלים בלבד: "עכשיו אני יודע איך".

ונדרס החל לבחון את הדור החדש של הקולנוע הדיגיטלי בתלת-ממד, וב-2008 החלו ההכנות לקראת הגשמת החלום המשותף. "עולם הרקדנים הוא חלל, החלל בין אנשים, החלל בין גבר לאשה. הרגשתי שעם המצלמות הרגילות שלי אין לי גישה לזה", הסביר, "אבל התלת-ממד מאפשר לי לחדור לחלל הזה, להיות שם ולחוות את לבה ואת מהותה של עבודתה של פינה בדרך הולמת. אתה לא רק נלקח אל הבמה, אתה חווה את עצם נוכחותם של האנשים האלה".

פינה באוש | פרויקט מיוחד ראשי פסלים רוקדים מסע פרדוקסי אל התנועה

ונדרס ובאוש, שתיכננו לביים את הסרט ביחד, רקחו את הקונצפט הכללי למיזם הקולנועי: צוות הצילום ילווה את הלהקה בכמה סיורים באמריקה ובאסיה, ובסרט ישולבו קטעים מארבע יצירות מרכזיות מהרפרטואר של הלהקה, "פולחן האביב", "קפה מילר", "קונטקטהוף" ו"ירח מלא" (ראו מסגרת).

בהתאם להחלטה, כללה באוש את היצירות הללו בתוכנית המופעים של עונת 2009-2010. בתחילת 2009 החלו ונדרס, צוותו ואנשי תיאטרון המחול של וופרטל להיערך לצילומים, שנקבעו לקיץ של אותה שנה. ואולם, יומיים בלבד לפני החזרה המצולמת הראשונה בתלת-ממד, באוש מתה, בת 68, ימים אחדים לאחר שאובחנה כחולת סרטן. מותה הלא-צפוי הכה בתדהמה את חברי הלהקה ואת עולם המחול כולו.

באוש בפרנקפורט, 2008, כשנה לפני מותה. תצלום: אי-פי

ההכנות לסרט נפסקו באחת. "הסרט שתיכננתי לעשות עם פינה כבר לא היה בגדר אפשרות וביטלנו אותו", אמר ונדרס. "רק שבועות לאחר מכן באו הרקדנים ואמרו לי - תשמע וים, אנחנו עומדים להעלות את כל היצירות האלה ששניכם תיכננתם, וחבל מאוד שאתה לא מצלם, כי הסגנון של פינה עדיין נמצא בהן, ואתה חייב לה את זה'. הבנו שאולי לא נסלח לעצמנו בעוד שנה או שנתיים אם לא נעשה את זה. אז החלטנו לעשות סרט אחר: לא סרט עם פינה, אלא סרט למען פינה. כך נהפך הסרט לדרך של כולנו להיפרד ממנה".

"פינה", שעלה לאקרנים בישראל ביום חמישי האחרון, אינו סרט תעודה שגרתי, ולא רק משום שהוא מוצג בתלת-ממד. רובו מוקדש לקטעי ריקוד, והוא מורכב מארבעה סוגים מרכזיים של חומרים ויזואליים: קטעים מאותן ארבע יצירות שבחרו ונדרס ובאוש, המצולמים בתיאטרון; קטעי ריקוד נוספים, סולו או דואטים הלקוחים מיצירות אחרות של באוש, שצולמו באתרים מרהיבים בוופרטל וסביבותיה; ראיונות עם רקדני הלהקה שמעלים זיכרונות מהעבודה עם באוש (הם מצולמים בתקריב כשפיהם חתום, ודבריהם נשמעים רק באמצעות קול-על); וכמה קטעי ארכיון שבהם נראית הכוריאוגרפית.

בשיחות טלפון עם כמה מרקדני הלהקה הוותיקים, שנשאלו מה דעתם על הסרט, התקבלו שלל תשובות חמקניות. חלקם ניסו לחלוק מחמאות באופן דיפלומטי, אחרים הסבירו שאינם אובייקטיביים דיים או שהם עדיין נרגשים מדי ממותה של באוש ומתקשים לצפות בו בבהירות. כולם הדגישו את הערכתם לוונדרס, שהוביל את הפרויקט בתחושת שליחות עמוקה ונהפך לחלק מ"המשפחה" של באוש בוופרטל.

ההסתייגות המסוימת הזאת אינה מפתיעה, שכן הסרט אינו נושא בשורה בעבור שוחריה האדוקים של היוצרת. חלק נכבד ממנו מוקדש ליצירותיה המוכרות, ודווקא לאלה הידועות פחות כמעט שלא ניתן מקום; קטעי הארכיון שבהם נראית באוש מעטים מדי (כנראה משום שאינם בתלת-ממד, אך לנוכחות המרגשת שלה על המסך אין תחליף), והראיונות עם הרקדנים דלים במידע משמעותי על באוש או על יצירותיה.

לדעתם של חברים בלהקה, דווקא מי שאינו בקיא בעבודתה של הכוריאוגרפית יזכה לחוויה יוצאת דופן. וכאן, למעשה, נעוצה חשיבותו של הסרט הזה לדידם: ביכולת שלו להפיץ את המורשת האמנותית של באוש בעולם כולו, ולאו דווקא בקרב שוחרי מחול מושבעים.

"אני חושבת שזה סרט נהדר לאנשים שמעולם לא ראו דבר מעבודותיה של פינה", אומרת ג'וזפין אן אנדיקוט, שנמנית עם קבוצת הרקדנים המקורית של הלהקה. ג'ולי שנהאן, שרוקדת בלהקה זה 24 שנה, סבורה אמנם כי מדובר בסרט פיוטי ואישי, המשקף את האהבה שבאוש הרעיפה על רקדניה, אך מסכימה כי כוחו נעוץ בהנגשת האמנות של באוש לקהל הרחב.

שנהאן מודעת היטב לצורך הזה. מתברר כי שמה של הכוריאוגרפית אינו שגור בפי כל אפילו במולדתה, גרמניה. "הרבה מהפוליטיקאים שהגיעו להקרנת הבכורה בברלין לא ידעו מי היתה פינה", היא מספרת. "אחרי הצפייה הם הביעו צער רב על שלא הכירו אותה עוד בימי חייה".

יש אנשים בגרמניה שלא יודעים מי היתה פינה באוש?

"יש אנשים שחיים בוופרטל ולא יודעים מי היא היתה, תאמין לי. רבים נוטים לזלזל בדברים שמגיעים מהמדינה שלהם. עכשיו אנחנו מתחילים לעשות סיורי הופעות בגרמניה, אבל במשך שנים רבות לא סיירנו בגרמניה בכלל. היינו בכל מקום פרט לגרמניה".

גם בסוגיית התלת-ממד לא מסתמן קונסנזוס. "אני לא כל כך בעניין של התלת-ממד", אומרת מאלו איראודו, שרקדה בלהקה מאז הקמתה בתחילת שנות ה-70, "אבל אולי אני מיושנת". עמדתה של אנדיקוט דומה: "אני מאושרת לצפות ב'פולחן האביב' בטלוויזיה בשחור-לבן. אני שמחה לראות את זה בתלת-ממד אבל בעיני זה לא חיוני. אני עדיין סבורה שמחול היא אמנות שקשה מאוד ללכוד במצלמה".

עם זאת, דווקא בעניין התלת-ממד יש להוריד את הכובע בפני ונדרס, שנקלע אל טריטוריות טכנולוגיות חדשות לחלוטין. מתברר כי גם לאחר שהבין שזו הדרך לממש את החזון המשותף שלו ושל באוש - הטכנולוגיה עדיין לא היתה מוכנה לסוג הצילומים שנדרש. באותה העת היא היתה טובה דיה לאנימציה או לשוברי קופות עתירי אפקטים ממוחשבים, אבל לא לצילום תנועות אורגניות של רקדנים. "אפילו ב'אוואטר' הרוב נעשה על ידי מחשב", הסביר ונדרס, "ואם מביטים היטב רואים שהאנשים המלאכותיים נעים באלגנטיות רבה, אבל תנועותיהם של האנשים האמיתיים ברקע לא זורמות".

לכן היה על היוצרים לחכות לפתרונות הטכנולוגיים הראויים ולהמתין עם הצילומים - באופן שבדיעבד מצטייר כטרגי - עד קיץ 2009. מתברר שאפילו תוך כדי הפקת הסרט הלכה הטכנולוגיה הזאת והתפתחה ואמצעי הצילום השתכללו.

מאחר שבאוש לא זכתה לראות את עבודותיה מבעד למשקפי התלת-ממד, תקופת הצילומים היתה רוויה בתהיות, סיפר ונדרס. "בכל שוט הייתי חייב לשאול את עצמי: מה פינה היתה אומרת על זה? האם זה רחוק מדי? האם הזווית חדה מדי? האם היא היתה רוצה שאציג את החלל בעבודותיה בדיוק כך? והשאלה הגדולה: האם התלת-ממד היה מוצא חן בעיניה מלכתחילה? היא מעולם לא ראתה את זה והחשש הגדול שלי בימי הצילומים הראשונים היה אם הבטחתי יותר מדי בעניין הזה. זו היתה הקלה גדולה לראות שזה עבד".

תפאורות מפתיעות

פינה באוש - האשה הצנועה והצנומה בעלת הצוואר המתוח, השיער הארוך שנאסף באדיקות, העיניים הירוקות הטובות, החיוך הקטנטן המסתורי והסיגריה הקבועה בידה - נחשבת לאחת מאמני המחול המשפיעים ביותר של סוף המאה ה-20, אם לא המשפיעה שבהם. היא היתה יורשת טבעית למסורת המחול האקספרסיוניסטית בגרמניה, ועבודותיה עסקו קודם כל ברעיונות ורגשות ורק לאחר מכן בריקוד (פעם אמרה כי איננה מתעניינת באופן שבו אנשים נעים, אלא במה שמניע אותם).

האמנות שלה נבעה מן העניין בנבכי נפשו של האדם ועסקה בצורך באהבה, קירבה וביטחון. יצירותיה, ששילבו לעתים קרובות עצב והומור ועסקו לא מעט ביחסים בין המינים, נולדו מתוך דיאלוג שלה עם הרקדנים. אלה תרמו סיפורים, זיכרונות, געגועים או פחדים, והיה להם חלק נכבד ביצירת התנועה. באוש פיתחה שיטת עבודה ייחודית: היא נהגה להציב לרקדנים שאלות והיה עליהם להשיב בתנועה בלבד. ההפקות שנוצרו מתוך כך לא אופיינו בקו לוגי או ליניארי, אלא במהלכים אסוציאטיביים של ריקוד ומשחק.

התפאורות, ששיקפו עולם דמיוני עשיר, מילאו בהן תפקיד מרכזי. ב"פולחן האביב", למשל, כוסתה הבמה באדמה; ב"ציפורנים" מילאו את החלל אלפי פרחי ציפורן; ב"ויקטור" עוצבה התפאורה כמו קבר ענק תת-קרקעי; ב"1980" חוללו הרקדנים על שטיח דשא ענק; וב"ירח מלא" הומטרו על הבמה כמויות אדירות של מים.

פיליפינה באוש נולדה ב-1940 בעיר זולינגן, הסמוכה לדיסלדורף, ובילדותה למדה בלט. כשהיתה בת 14 הצטרפה לבית הספר פולקוואנג בעיר אסן, שם למדה אצל קורט יוס. ב-1960 קיבלה מלגה לג'וליארד, נסעה לניו יורק ולמדה בין השאר אצל אנטוני טיודור וחוזה לימון. בהמשך רקדה בניו יורק בלהקתו של פול סנסרדו ובלהקת "New American Ballet" של המטרופוליטן אופרה. ואולם לאחר שנתיים בתפוח הגדול, לבקשת יוס, היא שבה לגרמניה ורקדה במשך כמה שנים בלהקתו, "בלט פולקוואנג".

מאורע משמעותי בקריירה שלה התרחש ב-1972, אז הוזמנה לעמוד בראש להקת הבלט בבית האופרה של וופרטל. בהמשך שינתה את שם הלהקה לתיאטרון-מחול וופרטל וניסחה שפה בימתית חדשה המשלבת מחול ותיאטרון. בתחילת הדרך נחשבה עבודתה לשנויה במחלוקת, שכן המשתתפים בעבודותיה לא רק רקדו, הם גם דיברו, שרו, צעקו או צחקו. באוש סיפרה פעם שבאותם ימים הקהל המקומי בוופרטל, שהיה רגיל לבלט, צעק בוז, יצא באמצע מופעים וביטל מנויים. אבל באוש דבקה בדרכה ובסופו של דבר זכתה בהכרה ובפרסים וחוללה מהפכה שהשפיעה עמוקות על המחול ברחבי העולם, גם בישראל.

מאמצע שנות ה-80 ואילך היא העלתה קו-פרודוקציות רבות עם תיאטראות ברחבי העולם ונהגה לבוא עם להקתה לכל מיני יעדים וליצור בהם עבודות חדשות. כך נולדו בין השאר "פלרמו פלרמו", "רק אתה" בלוס אנג'לס, "מנקה החלונות" בהונג קונג, "מסורקה פוגו" בליסבון, "אגווה" בסן פאולו ו"נפס" באיסטנבול.

באוש נישאה פעם אחת, למעצב התפאורה רולף בורזיק, שעמו שיתפה פעולה ביצירותיה עד מותו מסרטן ב-1980, כשהיה בן 35. היא הביאה לעולם בן אחד, רולף סלומון, שנולד תשעה חודשים לאחר ביקורה עם הלהקה בישראל ב-1981 ולכן נקרא על שם שלמה המלך.

זה היה ביקורה הראשון עם הלהקה בארץ, ובמסגרתו העלתה כאן באוש את "קפה מילר", "האביב השני" ו"פולחן האביב". היא שבה לכאן עם תיאטרון המחול שלוש פעמים נוספות. ב-2002 תוכנן ביקור נוסף בישראל, שבו היתה אמורה להציג את "מנקה החלונות", אבל בשל האינתיפאדה השנייה הוא בוטל. בימים אלה מתקיימים מגעים להבאת להקתה של באוש לישראל פעם נוספת.

הפצרותיה של באוש בוונדרס לשתף עמה פעולה אינן מפתיעות, שכן במשך השנים היה לה מעין רומן עם הקולנוע. ב-1983 היא השתתפה בסרטו של פליני "והספינה שטה", שם גילמה את הנסיכה העיוורת (תפקיד שהזכיר במידה רבה את הדמות שלה ב"קפה מילר"); ב-1989 ביימה סרט משלה, "הקינה של הקיסרית"; וקטעים מ"קפה מילר" שולבו בסרטו של פדרו אלמודובר מ-2002 "דבר אליה".

במשך השנים היא תועדה בסרטים דוקומנטריים רבים, בהם סרטה של שנטל אקרמן מ-1983 "יום אחד שאלה אותי פינה". ב-2006 הוקרן לראשונה "קפה עם פינה", סרטה של האמנית הישראלית לי ינור, שהיתה מיודדת עם באוש מאז תחילת שנות ה-90, כאשר חיתה בפאריס. מדובר במעין פיוט קולנועי בעל שפה חזותית פורמליסטית, הכולל, לצד קטעי ריקוד מכמה עבודות, קטעים יוצאי דופן של באוש רוקדת לבדה בחדר החזרות, יושבת בקפה "מיסטראל" הפאריסאי או משוטטת בפארק.

ינור מספרת כי ונדרס פנה אליה בשנה שעברה ולחץ עליה שתתיר לו להשתמש בקטעים מסרטה."ברגע הראשון הוחמאתי מאוד, אבל לאחר מכן הבנתי שאני לא יכולה לתת לו אותם, כי הסרט שלי הוא יצירת אמנות אישית מאוד. כתבתי לו מייל ארוך, הסברתי את עצמי והוא הבין, אבל בכל זאת ביקש. אז החלטתי לתת לו שני קטעים קצרים מאוד של פורטרטים של פינה, מאחר שהיא איננה".

בעיני ינור, שראתה את סרטו של ונדרס בדו-ממד, בעותק די-וי-די ששלח לה, סמיכות הפקתו של הסרט למותה של באוש בעייתית: "אני מכירה חלק מהרקדנים שנים רבות, ואני לא בטוחה שזה עשה להם טוב, כי העיתוי של הסרט הוא עיתוי של אבל, הלא היא רק מתה. היא מצטיירת בסרט כמו איזו אלילה גדולה והם נראים קצת אבודים".

ואכן, מאז מותה של באוש לפני כשנתיים, עננה של חוסר ודאות מרחפת מעל תיאטרון-מחול וופרטל. על הניהול האמנותי מופקדים מאז שניים: רוברט שטורם, שהיה אסיסטנט של באוש, ודומיניק מרסי, שרקד אתה מאז הקימה את הלהקה והיה קרוב אליה.

לדברי מרסי, באוש לא הותירה הנחיות קונקרטיות בדבר עתיד הלהקה, שמונה כיום 31 רקדנים בשלל גילים שמוצאם ב-17 מדינות. לאחר מותה הוקמה קרן מיוחדת שנועדה לשמר את מורשתה ולרכז את הזכויות על עבודותיה, ובראשה עומד בנה של הכוריאוגרפית, עורך דין בן 29. למנהלים האמנותיים ברור כי לא יוכלו להמשיך בפעילות הלהקה אם יסתפקו בהעלאת הרפרטואר הקיים, ובסופו של דבר ייאלצו לשלב בלהקה יצירות חדשות, של כוריאוגרפים אחרים.

"יש לנו הרבה דרישה לסיורים בכל העולם ואנחנו כבר עובדים על עונת 2013-2014 ואפילו מעבר לכך", מספר מרסי. "הלהקה רוקדת את הרפרטואר של פינה, ואנחנו חושבים ברצינות כיצד לחזור אל התהליך היצירתי. אין עדיין החלטה בנושא".

היצירות הבולטות של באוש

* "פולחן האביב" (1975): זו ככל הנראה יצירתה הנודעת והמצליחה ביותר של באוש, שנחשבת על פי רוב לזו שהביאה לפריצתה בתחילת הדרך. בין המוני גרסאות המחול שנוצרו ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי, פרשנותה של באוש היא אחת הבולטות. הבמה כולה מכוסה באדמה, עקבות הרקדנים ניכרים בה והיא מכתימה בהדרגה את בגדיהם. היצירה נחשבת לאחת העבודות הריקודיות יותר של באוש, ומוצג בה מאבק מגדרי בין הנשים לגברים שבסופו מוקרבת אשה, בהתאם לעלילת הבלט המקורי.

* "קפה מילר" (1978): יצירת דגל נוספת, המיועדת לשישה משתתפים, ובה רקדה גם הכוריאוגרפית. הבמה האפורה, המלאה בשולחנות וכיסאות, מעוצבת כבית קפה קודר בהשראת זיכרונות הילדות של באוש מבית הקפה שניהלו הוריה (ולכן הדלתות בשוליים כה גדולות). הרקדנים כמו נעים תוך כדי שינה, עיניהם עצומות והם מנסים לאתר זה את זה אך נותרים עיוורים איש לרעהו. גבר אחד, שעיניו פקוחות, מנסה לסייע להם בדרכם זה אל זה, מזיז במהירות את הרהיטים ומפנה להם נתיבים בחלל. המוסיקה המלנכולית של הנרי פרסל מחזקת את אווירת הבדידות השורה על הריקוד.

* "קונטקטהוף" (1978, 2000, 2008): יצירה ל-30 רקדנים המתרחשת במין אולם ריקודים שכיסאות צמודים לקירותיו. בצד אחד יושבות הנשים, לבושות בשמלות ערב; בצד השני נמצאים הגברים, בחליפות מחויטות. בהדרגה נקלעים המשתתפים לשורה של מפגשים, קבוצתיים או זוגיים, חלקם מרגשים, אחרים פרועים למדי.

הגרסה המקורית של היצירה, שתרגומו המילולי של שמה הוא "אזור מגע", נוצרה ב-1978 עם חברי תיאטרון-המחול, ובשנת 2000 החליטה באוש להעלות אותה מחדש עם גברים ונשים בני 65 ומעלה, חסרי ניסיון בריקוד. שמונה שנים לאחר מכן החליטה להציג גרסה נוספת, הפעם עם מתבגרים בני 14-18 שאינם רקדנים. בסרט מופיעים קטעים משלוש הגרסאות, והבמאי יצר מונטאז' מעניין שבו בכל שוט מופיעה קבוצת גיל אחרת.

אלעד סמורזיק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו