שורת הסרבנים

לא מדברים עם אסד, כל הערוצים; הסיפור שלי, 15:00, ערוץ 10

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אהוד אשרי

דורות של ישראלים שגדלו כל חייהם על "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה" ועל "משא ומתן ללא תנאים מוקדמים" עברו אתמול מול הטלוויזיה תהליך מואץ של חינוך מחדש. בזה אחר זה התייצבו על המסכים פרשנים ופוליטיקאים (רובם ממפלגת העבודה) ובמיטב הניו-ספיץ' הפכו את האתוס ההיסטורי על פיו: אנו מושיטים יד לשלום, אבל רק לג'ורג' דבליו בוש. שכנתנו מצפון יכולה לקפוץ לנו. עם כל הכבוד למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, יש לנו כמה תנאים מוקדמים. סורי, אנחנו לא פראיירים של אף אחד. אם היה מישהו שחשב אחרת (פינס? ביילין?) הוא לא זכה להגיע לטלוויזיה.

המראיינים היו דווקא בסדר. למה להגיד לא כשאפשר להגיד כן? מה יש לישראל להפסיד? למה אי אפשר להציג את התנאים במהלך ההידברות? למה לא למנות שליח חשאי לברר אם אסד רציני? אבל המרואיינים לא היו מוכנים לשמוע. שורת הנימוקים היצירתיים שעלו אתמול נגד מו"מ, הידברות, סתם דיבורים, הקפיצה בוודאי את אבות המדינה בקבריהם. "אסור להיכנס למירוץ אמוק" (בוז'י הרצוג); "הם לא יכולים לשחק עם חיזבאללה נגדנו, תן להם להתפכח" (שמעון פרס); "שלום עם סוריה לא יפתור לנו אף בעיה" (גיורא איילנד); "אסור לתת לאסאד לגיטימציה" (צחי הנגבי).

מדור הזירה

בסדר, הבנו שאולמרט לא יכול לסרב לבוש. הפרשנים המדיניים אמרו את זה יפה: "הסיבה מסתכמת באות אחת - W" (אודי סגל); "קשה להיחלץ מהחיבוק האמריקני" (איילה חסון). אז למה הרצוג מחרטט על "צעדים בוני אמון מצד אסד" ופרס מקשקש על "עדיפות לבעיה הפלשתינית?" שייכנסו למו"מ עם בוש ודי.

די לאינטימיות

אולי הייתי צריך להיחשף לטכניקת הראיון הדביק של צופית גרנט כדי להתחיל להעריך את שירה פליקס. עובדה, מזמן לא רותקתי לראיון, בוודאי לא עם זמרת, כמו שקרה לי בראיון שלה עם דקלה. פליקס היא האנטיתזה המוחלטת של גרנט: סולידית, תכליתית, קצת מרוחקת, לא מזייפת אינטימיות ולא סוחטת רגשות. פשוט משוחחת בטון ענייני עם מרואייניה במטרה לגבות את סיפור חייהם כסדרו, תוך שמירה על גבולות פרטיותם. רק בסוף השיחה הרשתה לעצמה לשאול את דקלה: "מה עם בן זוג?" הזמרת הסתפקה בחיוך סתום ופליקס ויתרה מיד. זה לא יזכה אותה בתוכנית אירוח בפריים טיים, אבל כמה שזה מרענן.

הגישה של פליקס התאימה במיוחד לדקלה, זמרת איכותית ואצילית, שלא בנויה לקוצ'י-מוצ'י הרגיל, אבל יודעת לספר על עצמה בדרך אינטליגנטית, בשפה עשירה ("הורי פוקדים את הופעותי") ועם הרבה מודעות עצמית. הסיפור שלה מתחיל בבית שמרני-מסורתי בבאר שבע, שהנורמות השבטיות שלו לא עודדו אינדיווידואליזם, בטח לא קריירה מוזיקלית; הוא מגיע (בינתיים) לתל אביב, שם התפרסמה כזמרת הישראלית הבולטת בז'אנר המכונה "מוזיקת עולם".

פליקס, שמצטיינת בהכנה מדוקדקת מראש, הצליחה לעמוד היטב על הסתירות באישיותה של דקלה: פשטות מול מורכבות, משפחתיות מול עצמאות, צניעות מול הכרת ערך עצמית, שמרנות מול שאפתנות. פה ושם הפתיעה באבחנות מדויקות. למשל, כשדקלה סיפרה ברצינות אופיינית על שמחת האלבום הראשון, העירה לה: "תמיד כשאת אומרת 'שמחה' את כל כך עצובה?" וזאת היתה כל האינטימיות שאני צריך בראיון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ