בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנר כבה

6תגובות

בפתח תקוה של שנות ה-50 היה "נצח ישראל" בית הספר ה"נכון" לילדי הכיפות הסרוגות האשכנזים. "נר עציון" היה בעיקרו בית ספר "של השכונות". למרות זאת, וכמו מספר לא קטן של הורים אחרים, החליט אבי לשלוח אותנו דווקא לשם.

קל זה לא היה. אוכלוסיית התלמידים לא היתה אחידה, בלשון המעטה, וכילדים אנגלים מאוד, שרק שנתיים קודם לכן עלו לארץ, טבעי שהיינו בהלם מסוים. המנהל היה זעוף פנים, ובדומה להרבה בתי ספר באותה תקופה, הרביצו. לא הילדים - המורים. בכיתה ה' חטפתי ממורה של כיתה סמוכה שתי סטירות לחי אדירות ומשפילות. סתם כך על לא עוול בכפי.

אלא שנר עציון היה בשבילנו בית מדרש מעולה לחיים, כשאינטגרציה עוד לא היתה מלה גסה. הרב-גוניות היתה מבגרת, מחשלת ומרחיבת אופקים. למדנו להוקיר מסורות ומנהגים אחרים ונחשפנו למגוון מרהיב של מבטאים וחיתוכי דיבור, כמו גם לאופני התמודדות שונים ומשונים עם ענייני היום-יום. זה נשמע נאיבי וארכאי, אבל ביקור שגרתי בבית של חבר ללימודים נהפך לשיעור בלתי נשכח בקיבוץ גלויות ובכור היתוך. האפשרות שניתנה לנו, בגיל כה צעיר, להבין את חשיבותן של סובלנות וקבלת האחר, לא תסולא בפז.

אהבתי את נר עציון. גם את הלימודים. חלק מיוחד מאהבתי לבית הספר אפשר לייחס, ללא ספק, למשה ידידיה, המורה הנפלא למתמטיקה, שזרע באחדים מאתנו את תחילתה של אהבה גדולה. פעילויות חוץ-לימודיות ענפות תרמו גם הן לתחושת החיבור והשיתוף - תזמורת כלי נשיפה מצוינת, הצגות מושקעות ושיעורי ספורט תובעניים.

ומה היום? כמעט יובל לאחר שנהפכתי לבוגר גאה שלו, נסגר המקום. כואב הלב להיווכח באפקט הקטלני של נגע הגזענות שדבק בהורי העיר. את ילדיהם מסכימים בני הטובים לשלוח רק לבתי ספר "משלהם". הטובים בעיני עצמם פונים עורף לטובים מהם בהרבה, אותם בנים ובנות לעולי אתיופיה, יפים וגאים. צדיק אחד שהסכים לשלוח השנה את בנו לנר עציון - שכל שאר תלמידיו מהעדה האתיופית - לא הספיק כדי לבער את נגע הגזענות. מוסד בעל עבר מפואר נעלם והיה כלא היה. חסל סדר נר עציון.

קשה להאמין שזהו גורלו של המקום שסימל בעיני את כל מה שטוב במדינתנו הקטנה והקשה. כאילו שאין לנו די צרות ושבעניינים שבין אדם לחברו אנחנו מושלמים. האין אצלנו התעמרות צינית בעובדים הסוציאליים, ברופאים המתמחים, בבדווים, ביושבי הפריפריה ועוד? האם כרסום ציני במעמד ביניים שעובד קשה, משלם מסים, משרת בצבא ושומר חוק הוא נחלתה של איזו מדינת עולם שלישי מרוחקת? עכשיו יש לנו גם "גטו אתיופי", "בית ספר לאפרטהייד" ו"מכסות של שחורים", ביטויים שנכנסו לשימוש בהקשר של נר עציון. ויש לנו קהל גדול, בעיר גדולה, שמחרים עדה שלמה.

מה עם "ואהבת לרעך כמוך", לאן נעלמה אחוות ישראל האמיתית, שהיתה פעם נר לרגליו של הציבור הממלכתי-הדתי? האם שמענו ביום הכיפורים בקשת סליחה מעולי אתיופיה, בעקבות ההשפלה הבלתי נתפשת שעברו בפתח תקוה? איזה פתח של תקווה אנו פותחים להם, כאשר ההשפלה באה לידי ביטוי לא רק ביחס מצדם של הורים שאתיופים אינם נאים בעיניהם, אלא גם בפתרונות שמשרד החינוך והעירייה מציעים - כיתות נפרדות, פיזור לא שוויוני והסעות לבתי ספר הנמצאים מחוץ לעיר? נראה שבאמת בכל אור יש גם חושך ובכל דבר טוב קיים גם הרע. כך אצל כל אחד מאתנו כבודדים וכך בקהילות ובאומות. ההתמודדות עם רוע וחושך היא המלחמה האמיתית של כולנו. במקרה של נר עציון, הנר כבה והחושך ניצח. כואב הלב.

פרופ' הראל, מהמחלקה למדעי המחשב במכון ויצמן, הוא חתן פרס ישראל ופרס א.מ.ת במדעי המחשב, וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו