בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספחו כבר את השטחים

17תגובות

ההילולה האחרונה באו"ם היתה עוד קרטוע של המיזם הקרוי "פתרון שתי המדינות". ראשיתו בדו"ח ועדת פיל הבריטית משנת 1937. בפרספקטיבה היסטורית, אין סכסוך קולוניאלי בין תנועה לאומית של מתיישבים אירופים לתנועה לאומית ילידית שהסתיים בהקמת שתי מדינות לאום אורגניות זו לצד זו, האחת של המתיישבים והאחרת של הילידים.

האפשרויות שההיסטוריה הכירה היו: ניצחון מוחלט של המתיישבים, שמשמעותו שואה לילידים (כפי שקרה באוסטרליה, בדרום אמריקה ובארצות הברית); חולשה של המתיישבים שהסתיימה בהתקפלות (כפי שהתקפלו המושבה הצרפתית באלג'יריה והמושבה הבריטית בקניה), או עליונות של המתיישבים שעם הזמן לא מנעה מהפך ילידי (כפי שקרה בדרום אפריקה ועוד קודם ברודזיה, היא זימבאבווה).

גם אם לסיטואציה של ישראל ופלסטין יש מאפיינים ייחודיים, ניתן להיעזר בהקשר ההיסטורי-השוואתי כדי להבין מה קורה כאן. אפשר להתווכח עד לזרא מי אשם בכישלון הניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. אפשר לשחזר את תולדות הכוונות הטובות והכנות מול כוונות זדון ונכלולים, ולהציג את המקרים שבהם קריאת המציאות היתה נכונה לעומת המקרים שבהם נעשו טעויות טרגיות.

אבל ההסבר להתרחשויות הוא מבני ונגזר מאופי הסיטואציה ההיסטורית. הנתיב של "שתי מדינות" אינו רק דרך ללא מוצא, אלא גם אינו צודק ואינו מוסרי. מאז תהליך אוסלו, המשותף לכל הווריאציות הוא הא-סימטריה המוחלטת בעוצמת שני הצדדים. הפלסטינים נדרשים להתפרק מהמעט שיש להם, או שיכול להיות להם, בתמורה למעט מאוד. הנחת המוצא של כל פעולה פוליטית ממשית חייבת להיות שמדינה אחת בין הים לירדן היא נתון קבוע. מדינה זו היא המבנה הפוליטי בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר לעומת כל מבנה אחר מראשית הקולוניזציה הציונית עד היום, ובתוכו יש לפעול. רק סיפוח השטחים הכבושים והחלת החוק הישראלי עליהם ייצרו את ההתנגדות שאולי תחולל שינוי שיהפוך את המדינה המספחת למשהו קצת יותר שוויוני וצודק, ובעיקר - קצת יותר אנושי.

סיפוח השטחים יסלק כמה עלי תאנה שמוחזרו כלפי חוץ וכלפי פנים, בעיקר יוסר הכשל המחשבתי על הזמניות האינסופית של המצב. בני האדם שיסופחו עם הטריטוריה ידרשו מענה אזרחי ופוליטי כפרטים וכקהילה, באופן שלא יסבול דיחוי. השמאל הציוני ייאלץ להגדיר את דרכו מחדש, ללא עלה התאנה של "עד שיסתיים הכיבוש", ולהתמודד עם מאבק שתכליתו אינה הפרדה והדרה, אלא שוויון וצדק במסגרת פוליטית אחת. ההפרדה בין סולידריות אנטי-קפיטליסטית מחד וסולידריות יהודית-ערבית מאידך תהיה פחות אפשרית, משום שקשה יהיה לדמיין שהראשונה מתקיימת "כאן" והאחרונה "שם".

הסיפוח גם יאיץ את תהליך ההשלמה הכואב של הפלסטינים עם העובדה שעליהם לזנוח את חלום ההגדרה העצמית במדינת לאום משלהם, לא מפני שאין להם זכות לנסות, אלא משום שאין להם סיכוי להשיג מדינה כזאת בעתיד הנראה לעין.

לא ברור איזה מבנה פוליטי יגיח בסופו של דבר ממהלך שראשיתו סיפוח. עדיפה כמובן מדינה חילונית ודמוקרטית אחת, אבל אין ביטחון שהדבר יצלח. כך או כך, בסד המגבלות שבהן נתונות ישראל ופלסטין מהלך הסיפוח הוא היחיד העשוי לשחרר אנרגיות של מאבק לשוויון וצדק אזרחי ופוליטי. זוהי תחילת הסוף של מדינת הלאום היהודית, ואין מדובר בהכרח בהתפתחות שלילית.

פרופ' פיטרברג מלמד היסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו