בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לא למדנו משליט

15תגובות

בסוף גם גלעד שליט כבר יפסיק לעניין אותנו. כשהכל ישקע וכולם יחזרו אל השגרה, יסתבר ששוב החמצנו הזדמנות. נמשיך להיות משוכנעים שהם הרעים ואנחנו הטובים, הם צמאי דמים ואנחנו אנושיים וסולידריים, הם רוצחים ואנחנו פודי שבויים.

המנהיג שלנו ימשיך להצטלם ולעולם לא ימנף את הרגע, אף רגע, לכלל שינוי מהותי ואסטרטגי. איש לא יהיה מוכן להודות שבמשך חמש שנים ארוכות ישראל ניהלה משא ומתן עם החמאס, ארגון שנשבעה לא לנהל אתו משא ומתן לעולם. איש לא יתהה האם אפשר לדבר אתם על עוד נושאים, גורלות והבנות? בטבעיות נחזור לשלול את עצם קיומם אבל לסבול מנוכחותם. כי זאת השפה היחידה שאנחנו מבינים; שפת ההתעלמות והאלימות - להם הבוז ולנו שביעות הרצון העצמית.

תצלום: אי-פי

היש סיכוי שמישהו ינסה לשאול את עצמו האם יש הבדל בין מי שרוצה לשחרר את המולדת שלו מעול הנוכחות הפלסטינית ולשם כך הוא הורג אשמים וחפים מפשע כאחד באמצעות טיל המשוגר ממסוק, לבין פלסטיני המבקש לגרש את הכובש הישראלי, אבל ידו אינה משגת ולכן הוא הורג חפים ואשמים באמצעות מטען פרימיטיבי?

אני מניח שהתגובה המיידית עכשיו תהיה, "אבל, הם, כולם..." וכאן תבואנה כמה מלים לא מחמיאות. אכן יש בצד השני כמה אנשים אכזריים במיוחד, ואין דרך להצדיק פיגועי התאבדות או רצח מכוון של חפים מפשע. אבל גם הצד שלנו לא חף מאכזריות. בין שהיא אכזריות של יחידים, סאדיסטים ממש, ובין שהיא אכזריות אידיאולוגית של גזל אדמות, גירוש והטרדות, או הגרועה שבהן - האכזריות שבאדישות. שהרי כמה מאתנו שמו לב לעובדה שאנחנו הורגים הרבה יותר חפים מפשע משהם עושים זאת? ולכמה מאתנו בכלל אכפת?

לצערי, הסאגה העצובה והסוחפת של גלעד שליט לא הפכה למאמץ גדול יותר לשינוי התודעה. לא הובעה ולו במלה אחת - חוץ מדבריו המפורשים של שליט עצמו - התקווה לפיוס, האמונה שצריך לבוא יום שבו לא יהיו יותר ימים כאלה. אף יהודי לא נשא בחג הזה תפילה שהאסירים יהפכו לגשר של הבנה.

מה היה קורה משני צדי גדר האיבה אם מישהו בצמרת שלנו היה אומר כך ברגע המכונן: "מלחמה קשה נטושה בינינו לבין חלקים מהעם הפלסטיני. ובמלחמה כמו במלחמה נופלים שבויים. וכמו בשדות הקרב מאז ומעולם ידי כולם מגואלות בדם. בסוף המערכות יש חילופי שבויים. הפטריוטים שלנו חוזרים הביתה, לוחמי החופש שלהם חוזרים הביתה. אני קורא לעם הפלסטיני ומנהיגותו להתעלות ולהפוך את הרגע הייחודי הזה של אנושיות לפרק של תקווה חדשה בינינו".

אומרים לי "אבל הם לא רוצים שלום". ואני, המפקפק האם אנחנו ממש רוצים אותו, את השלום המיוחל, משיב: בסופן של מלחמות מנהיגים גדולים מתייצבים לפני העם היריב, האויב, ומכבדים את לוחמיו וקורבנותיו. ובחלוף הרבה שנים מתייצבים ותיקי הלוחמים עצמם בשדה המערכה ומכבדים ביחד את קורבנות העוינות, שהפכו את השלום לאפשרי. כמו האמריקאים והיפאנים באיוו-ג'ימה, כמו האירופים שהרגו זה בזה בלא רחם, וכרתו שלום שהפך את אתרי הנופלים למקור לתקווה. אני מאמין באמונה שלמה שיום יבוא, עוד בימי חיי, שבו גם מעברי עזה יהיו מעברי שלום. והסכסוך הנצחי שלנו יהפוך לאייקון של שלום לעמים אחרים המקיזים איש את דם רעהו.

המאבק למען שליט לימד אותנו ואותם שיעור חשוב: יותר משהסדרים נולדים בשל עוצמתם של המנהיגים, הם נולדים בשל חוכמתם של העמים. ולכן אין לי ספק שבסוף תהיה כאן תקווה. לכן, אפילו החרם המוחלט של היום על החמאס אינו מרשים אותי. כמו מצרים וירדן בסיבוב הראשון, כמו פתח בסיבוב השני, כך קרוב היום בו נחפש את חמאס והם יחפשו אותנו. ואם זה ממילא עתיד לקרות, למה לא להתחיל היום?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו