בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלום האמהות

תגובות

בקרוב יסתיים הפסטיבל התקשורתי סביב עסקת גלעד שליט ותצולם התמונה האחרונה של אנשי שררה מחייכים עם "הילד". כשתדעך ההמולה, יישארו ממערב לירדן כאלף אמהות שהוקל להן. אמא יהודייה אחת והרבה אמהות פלסטיניות, שיירדמו בקלות רבה יותר בלילות. זה לא קורה כאן הרבה, וזה לא יימשך זמן רב. הסכסוך העקוב מדם על השליטה בארץ כבר הרס את החיים ואת השינה של עשרות אלפי אמהות, יהודיות וערביות, ואין לדעת כמה מחכות לתורן.

אני פטריוט ציוני, והתנגדתי לעסקת שליט במתווה, בנסיבות ובעיתוי שבהם נעשתה. אני גם סבור, שהחברה הישראלית התרגלה בהדרגה ב-30 השנים האחרונות לראות את חייליה ושבוייה יותר כקורבנות ופחות כגיבורים. הם היו ונותרו בעינינו גם גיבורים וגם קורבנות, אך השינוי במאזן בין ראיית החייל כגיבור אקטיבי לראייתו כקורבן פסיבי מבטא שינוי בעייתי בדימוי העצמי הלאומי שלנו.

ואף על פי כן, החג המתוקשר של אלף האמהות הוא רגע של הזדמנות במזרח התיכון. זהו רגע חולף, שבו חיי אדם הם ערך עליון גם אצל הצד השני. מי שישראל שיחררה הם בעינינו רוצחים, אבל גיבורים לאומיים בעיני הפלסטינים. אלא שבמקום לייחל למותם כשאהידים קוראים שם כעת להחזרת כל הבנים הביתה, כמעט בכל מחיר. נדמה שגם שם, לרגע אחד, ניצחו האמהות.

קורבנות חפים מפשע הם כאלה בכל מקום. בעת הסכסוך יהודים הרגו יותר פלסטינים חפים מפשע משפלסטינים הרגו יהודים חפים מפשע. זו עובדה. אנו טוענים, בצדק, שרוב הלא-לוחמים הפלסטינים נהרגו בשוגג, ואילו רוב הלא-לוחמים היהודים נהרגו בזדון. אבל לאם המתאבלת אין זה משנה.

לכן אולי כעת, בשעתן היפה של האמהות, ודמעות המגיעות על המרקע לכל בית בשני הצדדים, ייקל גם על שני הצדדים לראות לרגע אחד עד כמה אנו דומים, עד כמה אנו רוצים את אותם הדברים: שהילד יחזור הביתה חי ויהיה לו בית לחזור אליו - בית לחיות בו וגם בית לאומי. זה, פחות או יותר, הכל.

נדמה, שלרגע אחד הדברים האלה מובנים בשני הצדדים. סמי יונס, שחזר לביתו 31 שנים אחרי שרצח את החייל אברהם ברומברג, אמר לאחר שחרורו: "הפכתי לחייל של שלום. מספיק לנו שישים שנים של מלחמות ושפיכות דמים. למען ילדינו, הפתרון היחיד הוא רק השלום. שלום צודק יושג בדרך של שתי מדינות לשני עמים". אמהות רבות מאוד בישראל מסכימות אתו היום. אולי אפילו רובן.

מצפייה שטחית בתקשורת הערבית נראה לי, כי בימים האחרונים הוצגו שם יותר גילויי שמחה על הבנים ששבו הביתה וגעגועים לאלה שנותרו בכלא, ופחות שמחה לאיד לישראל או קריאות להשמדתה. גם הקריאות לחטיפה נוספת מכוונות למטרה אישית יותר מאשר לאומית: להחזיר את כל הבנים שלהם הביתה בשלום. אבל זהו רגע חולף.

הממשלה בישראל היא ממשלת שיתוק לאומי. נראה לי - הלוואי שאתבדה - שהסיכוי שתקדם ביוזמתה, במהלכים אמיצים נוספים, התפייסות עם הפלסטינים, הוא קלוש. כי אינה מאמינה ששלום הוגן אתם הוא בגדר האפשר. דברים דומים אפשר כנראה לומר גם על מנהיגי הצד השני.

אולי האמהות יכולות. יש סיכוי, שהאמהות שהביאו לעסקה, ואתן מיליוני האמהות שהזילו דמעות בתל אביב ובעזה, במצפה הילה וברמאללה, אם יבינו את כוחן ואת השפעתן על קובעי המדיניות - יזכירו למנהיגים בשני הצדדים מה חשוב באמת, ועד כמה השלום עשוי להיות קרוב אלינו. אם ירצו. לפני שהרגע יחלוף.

פרופ' יובל הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, ראש המכון המוח לחקר רגשות באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו