בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבר לא
 באושוויץ

55תגובות

מדוע גלעד שליט היה חשוב כל כך לכולנו? מדוע הישראליות היתה צריכה את גלעד שליט, ולפני כן את גולדווסר ורגב ולפני זה את רון ארד? לארצות הברית יש שבויים שאיש אינו זוכר את שמם. הוריהם מצפים לא פחות לשיבת בניהם. גם אני התרגשתי במצפה הילה, אבל האם יש עוד מדינה שבה שבוי יחיד נהפך לעניין היסטרי כזה - ששחרורו הוא לא עניין אישי, אלא, כפי שציין פעיל אחד, כתיבה מחדש של מגילת העצמאות?


החשיבות התקשורתית של גלעד שליט, מעבר לחזרתו של נער למשפחתו האוהבת, היתה בכך שהוא שירת את הפנטזיה הישראלית שאנחנו עדיין ניצולי שואה. גם היום, השואה היא עדיין החוויה הישראלית המרכזית.


הבעיה הגדולה היא שחיי הישראלי המצוי שונים בתכלית מהחיים שהתנהלו במחנות הריכוז. אנחנו מוקפים בקניונים, בתורים ארוכים ב"אייץ' אנד אם", בנינט ואלירז, יש לנו פצצות אטום ‏(כנראה‏), ואת אחד מחילות האוויר החזקים בעולם. כרגע, המדינות השכנות בכלל לא שמות עלינו ושקועות בצרות שלהן. בקיצור, אנחנו לא היהודי הכחוש מאחורי גדר התיל החומק מהנאצים ומהקאפואים, אלא גבר שמח עם כרס שמפצח גרעינים בים על החול.


שני גורמים הופכים אותנו בדמיוננו לצל־אדם מאושוויץ. השני הוא גלעד שליט, שרבים הזכירו את הדמיון שלו לניצול שואה. כששהה בצינוק העזתי, שליט אכן היה נער חסר ישע מוקף אויבים מרושעים וחזקים ממנו, שיכולים להרוג אותו בכל רגע. מיותר לציין שאותם אויבים מרושעים וחזקים שכלאו אותו, הם נמלה קטנה בהשוואה לכוחות צה"ל שמקיפים אותם, באוויר, בים וביבשה, ונעזרים באמצעי לוחמה חלליים. אבל עדיין, אם שליט הוא ישראל, לשנייה אחת אנחנו שוב באושוויץ, שוב קורבן חלשלוש. האנלוגיה היא לא רק שלי. גם נתניהו בנאומו באו"ם נגד העצמאות הפלסטינית, מצא לנכון להזכיר את סבו של גלעד, צבי שליט, בהקשר לשואה. זה לא עניין מובן מאליו. צבי ומשפחתו ברחו מפולין ב–1934, שנים ארוכות לפני הכיבוש הנאצי.


הדבר המרכזי שהופך בעינינו את ישראל ל"יהודי באירופה" הוא מחמוד אחמדינג'אד. וגם כאן חשוב לציין שמדובר במעין חלום לחיות בסטאלג: אחמדינג'אד הוא אפילו לא מנהיג איראן, אלא מספר שתיים, שאינו מחליט בנושאי ביטחון, ובנושאים אחרים הוא די מדשדש, לא ממש אדולף. כשעמד להפסיד בבחירות הקודמות, רבים במערכת הביטחון בישראל ודאי התאבלו על אובדנו הקרוב של כרטיס החישגד המנצח שלהם. כשייעלם, התקשורת ונתניהו ייאלצו למצוא צורר חדש, כמו אחרי היעלמות ההיטלרים הקודמים - פאוזי קאוקג'י, גמאל עבד אל־נאצר, סדאם חוסיין ויאסר ערפאת ימ"ש. כדאי לבדוק מה קורה עם קורט ולדהיים, אין לו איזה אתר מעריצים בפייסבוק? לסיכום, נראה שיש אנשים שלא יכולים לישון טוב אם לא יידעו שאי שם מישהו מעוניין להשמידם.


אבל לא כולם רואים אותנו כ"קופיקו באושוויץ", כמו שכינה זאת דודו גבע. משה פייגלין מ"מנהיגות יהודית" בליכוד ניתח זאת היטב: "לימון השואה נסחט עד תום, תפקיד הנרדפים עבר ל'פלסטינים'". ההשקפה של הישראלים על ישראל יוצרת דיסוננס כשאנחנו פונים החוצה. בעיני העם הלחוץ בציון והתקשורת ההיסטרית, אנחנו היהודי באושוויץ שהעולם זנח. בעיני העולם, מחנה אושוויץ שוחרר לפני 66 שנה ואנחנו מדינה שכובשת עם אחר. אפשר להשוות זאת לאדם שמן, עשיר ותוקפני, שמשוכנע שהוא רזה, אביון ודפוק.


רבים נוטים לבטל את מחאת רוטשילד בטענה שזאת לא ממש מהפכה. הדרישות צנועות. לקחת מהעשירים ולהגדיל את הסקטור הציבורי, פחות או יותר. זה מהפכה זה, בשביל זה מוציאים אותנו לרחוב? אני חושב שדווקא זאת מהפכה. במשך שנים ראו השמאל והימין את הכל דרך פריזמת השואה. גם השמאל לא הצליח להימנע מלהשוות מנהיג פרגמטי ונהנתן כמו בנימין נתניהו לבניטו מוסוליני, ומלזעוק על כל חוק חסר משמעות שנועד לקדם חבר כנסת בפריימריס - נאצים. גם אני חטאתי בזה, אגב.


כלל גודווין קובע שככל שדיון מתארך, ההסתברות שתיעשה בו הקבלה לנאצים מתקרבת למאה אחוז. אולי זאת המהפכה: מדובר במחאה שמתייחסת למציאות באופן נורמלי ולא דרך המשקפיים הכהות של אושוויץ. יש בעיה, בואו נפתור אותה. משהו שלגבי השיח הישראלי הוא מהפכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו