בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפליגים בכיף
 על הטיטניק


214תגובות

דפני ליף נהפכה לאויבת הגדולה ביותר של עצמה. היא נעשתה שיכורת כוח. אפשר לבקר את ראש הממשלה וגם אפשר לדרוש ממנו להגדיל את התקציבים החברתיים, אך אי אפשר לבזות אותו בראש חוצות, לפנות אליו בארוגנטיות ולהתייחס אליו כאל אחרון הפקידים.


במסיבת העיתונאים שערכה השבוע לקראת ההפגנה במוצאי שבת לא היססה ליף להציג לבנימין נתניהו אולטימטום: "זו הפעם האחרונה שאני פונה אליך באופן ישיר". איזה פחד. ליף תשאג, מי לא יירא. היא אף דרשה ממנו להפוך לגמרי את המדיניות הכלכלית, כך שתתאים לקפריזות שלה ושל חבריה. היא הרי בעלת הניסיון והידע, והוא רק סתם ראש ממשלה: "אין לנו שום כוונה להתפשר... הזמן שלך הולך ואוזל... מפתחות המדינה צריכים להיות בידיים שלנו".


אם ליף סבורה שמפתחות המדינה צריכים להיות בידיה, תתכבד לרוץ בבחירות הבאות מול נתניהו ולהביס אותו בקלפי. אנו הרי חיים עדיין בדמוקרטיה ייצוגית.


במסיבת העיתונאים דיברה ליף על חובת המדינה לספק לכל אזרחיה ‏(בחינם, כמובן‏) רפואה ציבורית משובחת, חינוך ראוי, דיור הוגן, אמנות ותרבות, וגם שכר יפה ופנסיה מכובדת, כי אלה "לא מותרות, אלא דברים בסיסיים".


הדברים הבסיסיים הללו הם רשימה ארוכה של דרישות העולות עשרות מיליארדים בשנה. הנה כמה דוגמאות: הגדלת תקציב החינוך ב–30%; חינוך חינם מגיל חצי שנה ועד תואר ראשון; ביטול תשלומי הורים; הקטנת מספר התלמידים בכיתה ל–21; העלאת כל הקצבאות הסוציאליות; הגדלת תקציב הבריאות ב–10 מיליארד שקל; תוספת תקנים ומיטות בבתי החולים; אשפוז סיעודי בחינם וטיפולי שיניים בחינם; החזרת הסבסוד הממשלתי למוצרי יסוד; הארכת חופשת הלידה לחצי שנה בתשלום מלא; העלאת שכר המינימום ל–60% מהשכר הממוצע במשק, וכדי שלא נתעייף יש גם דרישה לקיצור שבוע העבודה ולהגדלת ימי החופשה.


שלא תהיה כאן טעות. זה רק חלק קטן מסך הדרישות שליף אינה מוכנה להתפשר עליהן. או הכל, עכשיו ומיד, או שנתניהו ילך הביתה.


נכון שדי מושך לחיות במדינת אוטופיה, שם נקבל את כל המתנות הללו בחינם, אך האם לא ניסו כבר את המודל הזה בברית המועצות - עד שקרסה? ואיך ימומן הכל? על הבעיה הפעוטה הזאת ליף מעדיפה שלא לדבר. אבל התשובה לכך היא אחת: העלאת נטל המס על כל מי שעובד ומשתכר. על אלה יהיה צורך להשית נטל מיסוי אדיר, הגבוה ביותר בעולם, כדי שיהיה אפשר לממן את ההטבות הנדיבות לציבור הרחב.


בנקודה זו כבר ברור, שהתוכנית היא בלתי אפשרית. הרי איש לא יסכים לשלם מסים אדירים שגם הם לא יספיקו. חלק מהציבור יעלים, חלק יתחמק, וחלק יעבור לחו"ל, כך שמכל תוכנית המסים יישאר רק מס שפתיים.


אבל זה עוד כלום. כי העלאת מסים חריפה תפגע אנושות בצמיחה ובתעסוקה, והמשק ייקלע למיתון ואבטלה. ככל שהממשלה תנסה לקחת יותר מסים ממי שעובד, כך המגזר העסקי יסבול יותר. ההשקעות ייעצרו, הצמיחה תקטן והאבטלה תגדל. כתוצאה תקבל הממשלה פחות מסים ופחות הכנסות, הגירעון בתקציב יגדל, החוב הציבורי ימריא, חברות דירוג האשראי יורידו את הדירוג, וכך נידרדר במהירות למצב של יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואירלנד. פתאום, במקום לדבר על הרחבות נתחיל לדבר על קיצוצים ופיטורים - בדיוק כמו שקורה עכשיו באירופה.


אבל ליף אינה מתרגשת מכל הזוטות הללו. היא יושבת לה על סיפון הטיטניק, רואה מולה את הקרחון האדיר, המאיים, אך ממשיכה לדרוש מהמלצרים שיגישו לכל הנוסעים ארוחת ערב משובחת וגם כוס יין. ליף מסרבת להבין, שהאונייה שלה עומדת להיתקל בקרחון ולרדת למצולות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו