בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבצע "קדש" כמשל

28תגובות

אתמול, 29 באוקטובר, מלאו 55 שנה למהלך הפתיחה של מבצע קדש - הצנחת גדוד 890 ממזרח למעבר המיתלה, די קרוב לתעלת סואץ לספק לבריטניה ולצרפת עילה להתערבות צבאית, די רחוק למימוש הצעת הרמטכ"ל משה דיין "להתחיל את המלחמה מהסוף", עם הפנים לאחור, אל הגבול הישראלי.

היסטוריונים מרבים לערוך מאזן תועלת ונזק למבצע, שהקרין על האזור בעשור שלאחריו - אולי השקט בכל העשורים שחוותה ישראל - אך דהה עם בוא מלחמות קשות ויקרות ממנו עשרת מונים. ישראל הכתימה את עצמה בקנוניה עם שתי מעצמות אירופיות שוקעות נגד תנועות שחרור לאומי בצפון-אפריקה, אך צה"ל הדהים בתעוזה ובתחבולה זריזות ומרתיעות, ופתיחת נתיב השיט לים סוף כוננה יחסים חדשים עם המדינות העצמאיות הטריות באסיה ובאפריקה.

יש לכך ממד עכשווי, בדמותו של אחרון הפעילים בזירה המדינית מאז - שמעון פרס, שהיה אחד מאדריכלי קדש, לצד דיין (שאליו הוא מתגעגע, 30 שנה לאחר מותו, בהערצה הסולחת לכל היצרים שסירב לכבוש) ותחת מנהיגותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון.

הלקחים הציבוריים והאישיים שהפיק הנשיא פרס מפרשת קדש חקוקים אצלו גם כיום. יורשיו בראשות הממשלה ובמשרד הביטחון, בנימין נתניהו ואהוד ברק, בעשור השביעי לחייהם, מי בתחילתו ומי בסופו, עדיין לא מימשו את שאיפותיהם לניצחונות מהוללים ומחפשים לעצמם מבצע סיני משלהם, הישג שנרשם לזכות דיין בן ה-41 ופרס בהיותו בן 33. לא ייפלא שאמנון ליפקין-שחק, גבי אשכנזי ומאיר דגן, הם ועמדותיהם, מקובלים על פרס יותר.

בשנים האחרונות, בשיחות עם חוקרים ותלמידים, נהג פרס להבליט לקחים מסוימים. ראשית, מיקוד מטרת המלחמה - מעל לכל פתיחת מצרי טיראן, אחר כך ביעור הפדאיון מרצועת עזה ולבסוף הריסת כוחו המתעצם של הצבא המצרי. שנית, השגת רוב אישי וסיעתי מוצק בממשלה - על ידי סילוק שר החוץ משה שרת וגיוס תמיכת אחדות העבודה - שבלעדיו נפלה יוזמת המבצע בחורף 1955-1956. שלישית, השהיית ההחלטה הסופית של ראש הממשלה ושר הביטחון עד לרגע האחרון, ללא מאמץ מוקדם, מתמיד ושקוף להכתיב אותה למתכננים הצבאיים ולמתמקחים המדיניים. רביעית, המלצת הרמטכ"ל ואלופי המפתח על תוכנית בת ביצוע. חמישית, הגנה על העורף הישראלי, החשוף להפצצות. שישית, ברית עם וושינגטון או עם מעצמות חשובות הפועלות על דעתה.

לצד הגמלוניות של צבאות בריטניה וצרפת, גדול המחדלים בלונדון, בפאריס ובתל אביב, היה בקריאת הלך הרוח של הנשיא דווייט אייזנהאואר. הפלישה הסובייטית להונגריה והתקרבות יום הבחירות לנשיאות, שבוע לאחר תחילת המבצע, לא ריככו את תגובת אייזנהאואר, אלא הקשיחו אותה. בלי אמריקה, המהלך נועד לכישלון, שהיה גם למפלה אישית של מחולליו במערב אירופה והסיג את צה"ל מסיני ומעזה.

הנמשל ברור. מבצע ישראלי נגד הגרעין האיראני עלול למחזר את צד החובה של קדש בלי צד הזכות. חשש זה מקנן במוחם של מתנגדי הרפתקה הנאמדת בעיניהם כגדולה מכוחה ההתקפי, ההגנתי והמדיני של ישראל; והרי כבר נאמר, שברק אינו דיין וביבי אינו בי-ג'י. רק פרס, שאינו נשיא ייצוגי בלבד (כמו שהיה בקדש יצחק בן-צבי), עודנו שם, ומשפיע - הפעם בכיוון הנגדי - אם גם לא מכריע. בתיאטרון ההחלטות הגורליות שוב אינו מחזאי, במאי, מפיק או שחקן. כמוהו כמבקר נכבד, שהשותפים ליצירה משחרים למוצא פיו בטרם יעמידו את ההצגה למשפט הציבור.

ביקורת קטלנית שלו על החזרה הגנרלית יכולה לדחות את הבכורה או אף לבטל את ההצגה. מבקר, לא לחשן; בקרוב יהיה עליו להרים את קולו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו