בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנגבה עד כרם שלום

22תגובות

אולי מקרה הוא ואולי לא - אבל שמו של המשורר אבא קובנר, מפקד מחתרת ויחידות פרטיזנים בתקופת השואה, חזר ועלה בתקשורת לפני השחרור של גלעד שליט, ולאחריו - בכתבות ובמכתבים למערכת. בכולם הוא הואשם בכך שבמלחמת העצמאות, שבה שימש כקצין התרבות של חטיבת גבעתי וכתב את דפי הקרב שלה, הוקיע את חברי קיבוץ ניצנים ואת חיילי החטיבה שנפלו עמם בשבי המצרים. הדף, שכותרתו "כישלון", נכתב והופץ לפני שנודעו הפרטים על 33 חברים ולוחמים שנהרגו, ועל 104 שנכנעו לאחר הפגזות והפצצות כבדות.

"להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא! לצאת אל שבי הפולש - חרפה ומוות!" כתב. המאשימים את קובנר היום, שכחו שההגנה הוציאה פקודה שזכתה לכינוי "פקודת תל-חי", האוסרת לפנות כל יישוב או נקודה, ומורה להחזיק בהם עד האיש האחרון. המטכ"ל ביטל את הפקודה במאי 1948, עם נפילת גוש עציון, שלאחריה פונו או נעזבו 21 יישובים בתוך זמן קצר, וסיכויי המערכה כולה נראו קלושים.

צריך לזכור גם, שקובנר כתב את שכתב מכיוון שעם נפילת ניצנים, ולאחריה נפילת גבעה 69, היתה הדרך לתל אביב פתוחה לפני המצרים, וצריך היה לעודד את הלוחמים לצאת שוב ושוב לקרבות, שבכל אחד מהם נהרגו עשרות בני אדם (לאחר 700 אבידות ואלפיים פצועים זכתה גבעתי לכינוי חטיבת "גווייתי", או "זוועתי") - והם יצאו. שוב ושוב. וכשהתחדשו הקרבות לאחר ההפוגה השנייה יצאו הלוחמים כשהוראה חד-משמעית מלווה אותם - בכל מחיר. ומאז החלה שרשרת של ניצחונות. מאמץ עילאי, נתינה והקרבת החיים למען הכלל, למען המדינה וקיומה, נתפשו ככורח שהיחיד לא רק השלים אתו אלא ראה בו ערך מחייב.

קובנר לא כתב אל מי שנפלו בשבי - ניסיון מלחמת העולם לימד שנפילה בשבי פירושה היה מוות בטוח כמעט בכל מקרה, אם מידי השובים ואם מידי שולחיך כאשר חזרת, כי נחשבת לבוגד - ואז עוד לא ידעו כיצד ינהגו המצרים בשבויים. הוא כתב, לבקשת פיקוד החטיבה, אל הלוחמים וחברי המשקים. לא רק השואה והמלחמה היו ברקע, אלא גם החרדה לגורל המערכה, הארץ והעם. וכך הפכה ניצנים לסמל של כניעה והליכה לשבי, ואילו נגבה כונתה בפי קובנר "נגבגרד", כי עמדה בגבורה כמו סטלינגרד.

תוך כדי הוויכוח על קובנר, ניצנים ונגבה, שוחרר שליט, ולא נותרה עין יבשה למראה הצעיר המרשים הזה מצדיע לרמטכ"ל ולראש הממשלה, כשמדיו תלויים על גופו שכחש. תחושות הקלה ושמחה עצומה, סולידריות ומימוש ערכי יסוד, סחפו את הציבור. השחרור - על מחירו - אירע בתקופה שבה מושגי גבורה ושבי השתנו, בתרבות המערב בכלל, ובארץ בוודאי. אחרי שחלפו מן העולם האידיאולוגיות הנחרצות והמנהיגים הגדולים שהובילו אחריהם עמים למלחמות שגבו עשרות מיליוני חללים, היחיד וערך חייו הם העומדים במרכז.

משירד הכלל מגדולתו, התחזק מעמד המשפחה ומעמד האם, המביאה חיים לעולם ומזינה אותם. בהצגה "בערבות הנגב", שכתב יגאל מוסינזון בשלהי מלחמת העצמאות, שולחים האב והאם את בנם מנגבה אל מוות בטוח. בשנים האחרונות הסיסמה היא "אמא מחכה בבית" והאידיאל הוא החזרת הבנים הביתה, כי הצלחת פעולה נמדדת לא בביצועה אלא במיעוט האבידות. צמד המלים "בכל מחיר" מכוון עכשיו למחיר של חיי היחיד. וגלעד שליט כבר לא נקרא אפילו בן, אלא ילד - ועוד של כולנו; והוא הרי חייל, המחויב להגנה על האזרחים שהשאיר בבית - שעלול להיות לה מחיר. מערכת היחצ"נות שפעילותה למען שחרור שליט נחשפת עכשיו, לא היתה מצליחה באופן כה גורף, אלמלא השתנתה כל כך מערכת המושגים והערכים.

הכותבת היא ראש מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב, וההיסטוריונית הראשית של יד ושם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו