בזכות הפוסט-ציניות

דימיטרי שומסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דימיטרי שומסקי

"שמחתה של משפחה אחת אינה שווה את דמעותיהן של אלף משפחות", התקוממה בלוגרית רוסית-ישראלית אחת נגד שחרור כאלף אסירים פלסטינים במסגרת עסקת שליט. "ואם בנך או אחיך היו אלה שנרקבים בכלא?" נשאלה; "בני ואחי יתגייסו ליחידה קרבית על גופתי המתה", הבהירה.

אמנם אין להסיק מתגובה יחידה הכללות מרחיקות לכת, אך יש להודות, שהאמירה הזאת אינה משקפת תופעה שולית בקרב יוצאי ברית המועצות. עיקרה: הפיכת הבוז כלפי ערכי המוסר החברתי הבסיסיים, דוגמת ערך הערבות ההדדית, לנורמה אתית. אנו, ילידי התקופה הסובייטית המאוחרת, נולדנו לתוך מדינה, שמלים כמו ערבות הדדית, הקרבה וסולידריות חברתית דוקלמו בה מדי יום ביומו. הן בקעו ממכשירי הרדיו והטלוויזיה, התחרזו להן באורח מופלא בשירי ילדים ומבוגרים כאחד ונתלו והתנופפו לראווה מעל רבי קומות.

התמזל מזלנו, כך סופר לנו, לגדול בחברה שאין עוד כדוגמתה בעולם, שכל ילדי העולם היו חולמים לגדול בה - חברה, שאחוות האדם היא נר לרגליה.

ככל שגדלנו - לרוב די היה בשנים ספורות של התבגרות - ראינו שההיפך הגמור הוא הנכון. בהעדר חברה פתוחה, בלא כל כלים לבקרה עצמית, כדוגמת תקשורת ביקורתית (כלים שיש בישראל מי שחולמים לרסקם), אך טבעי הוא שבחיי היום יום הסובייטיים ניתן דרור לשפלים שביצרי האדם. סיסמאות של אחוות האדם זעקו מכל פינה, ומעבר לפינה ארב אדם סובייטי לרעהו כזאב טורף.

לנוכח נשף מסיכות זה - כשדגלים של ערבות הדדית וסולידריות חברתית עטפו גווייה נרקבת של חברה מפורקת, שחבריה נלחמים זה בזה מלחמת קיום חסרת רחמים - לאזרח מן השורה נדרשו תעצומות נפש כדי לעצור לרגע ולהכיר בכך, שלא הדגלים החברתיים הם הרקובים כאן, אלא גוויית החברה הסובייטית.

טועים אפוא כל אותם פרשנים ישראלים המנסים להסביר את הציניות של רבים מבני עליית שנות ה-90 כלפי ערכים חברתיים כתגובת-נגד לנוכחות העודפת והמוגזמת כביכול של ערכי הסוציאליזם במציאות של ברית המועצות. כמעט ההיפך הוא הנכון: המדובר בתגובה על פער בלתי נתפש בין מליצת הסוציאליזם האבירי למציאות הקפיטליזם החזירי, שעשה את ערך הערבות ההדדית פלסתר ואת אנוכיות הפרט הבודד, או לכל היותר של התא המשפחתי והחברים הקרובים, לערך מקודש.

אין מדובר בתופעה חברתית ייחודית למציאות הסובייטית. יש להניח, שגם בחברות פוסט-קומוניסטיות מזרח אירופיות אחרות (בוודאי קובה או צפון קוריאה בימים אלה ממש) מנות הציניות ביחס לערכי מוסר חברתי גדולות דיין להרעלה עצמית מתמשכת.

כמו כל מחלה חברתית, הציניות הפוסט-סובייטית העמוקה כלפי כל מה שמזוהה עם ערכים של ערבות הדדית וסולידריות איננה מחלה חשוכת מרפא. יעידו על כך, למשל, התהיות, הזהירות עדיין, שעוררו דברי אותה בלוגרית רוסית-ישראלית והעובדה שבקיץ הזה היה אפשר לשמוע בין האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב גם את השפה הרוסית.

ואולם, כמו בכל מחלה חברתית אחרת, אי אפשר לטפל טיפול שורש באותה ציניות (אנטי) חברתית פוסט-סובייטית בלא שהחברה הדוברת רוסית בישראל תכיר בעצם קיומה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ