בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דפני ליף, המשיכי לשיר

74תגובות

כל המאוכזבים מכך שהמחאה "דועכת" או איבדה כיוון יכולים להירגע. מי שחושב שאפשר לסחוף המונים למשך זמן בחברה כל כך מכחישנית ואטומה, חולם. אבל המחאה חיה וקיימת ובועטת. היא רק עומדת על פרשת דרכים. קרה לה נס, למחאה. היא הצליחה מעבר למצופה, ובמהירות. גם מבקריה החריפים ביותר של ועדת טרכטנברג יודעים שהיא מבטאת שינוי, שהלהט הניאו-ליברלי התעמעם גם בממסד ושגם אם רוב חברי הכנסת מדברים מן השפה ולחוץ, אין להם ברירה עכשיו אלא לנסות לדבר אל המחאה.

זהו, כאמור, נס, אבל זאת גם סכנה. קל יחסית להוציא המונים לרחוב בסיסמה המעורפלת "העם דורש צדק חברתי", אבל עכשיו, כשהעם דרש, והכל מסכימים שזה מה שצריך, ברמות שונות ובפרשנויות שונות, צריך להמשיך אל השלב הבא ולומר דברים מדויקים שיוצקים תוכן של ממש למלים "צדק" ו"חברתי". וזה, אם לא שמתם לב, בדיוק מה שראשי המחאה עשו בעצרת בכיכר רבין, שייצגה רק את הקצה הנראה לעין של המשך המחאה. לא הרחבת התקציב היתה העיקר, אלא החלוקה הצודקת, המפורטת, בכל התחומים.

המחאה נמשכת בשטח במפגשים חדשים, אחרים, בין יהודים לערבים, חילונים ודתיים, עולי חבר המדינות ואתיופים, פריפריה ומרכז. צעירים מכל השכבות בכל הארץ משקיעים זמן ומרץ בהמשך התהליך, שמשמעותו עמוקה וארוכת טווח הרבה יותר מעצרת או מהפגנה. ובראש כל אלה, איזו שמחה, עומדות נשים צעירות, מצליחות, חכמות, רהוטות להפליא ונחושות.

משהו מוזר קורה כאן: בצבא מגרשים חיילות מרחבת הריקודים הכללית בחגיגת ההקפות השניות ומאלצים אותן להסתגר במכלאה, ומפקדים בכירים עומדים מן הצד וצופים בשתיקה בהשפלה השערורייתית; שירת נשים הופכת לנושא מרכזי לדיון ורבנים מוציאים פסקי הלכה מייגעים ומבישים המחזקים את ידי הקיצונים; הרבנות מגיעה לשיא ההתעמרות בנשים בכלל ובנישאות ובמתגיירות בפרט - ובראש תנועת המחאה הכי מרעננת וחשובה שקמה כאן עומדות צעירות, שכל אלה לא נוגעים בקצה ציצת שיערן הגלוי.

לא במקרה סימן הימין הקיצוני את דפני ליף כמטרה למתקפה חסרת הרסן ורווית הרעל שלו. היא מסמלת את הדבר שמאיים עליו יותר מכל - השאיפה לשיח אזרחי דמוקרטי, שוויוני וחופשי, המורד בהייררכיות השמרניות ובחלוקה המקובלת של שמאל וימין ומדבר במונחים שהחברה הישראלית לא העזה להשתמש בהם עד היום. מחאתה מובילה, להוותם, למסקנה הבלתי נמנעת שסדר היום הלאומני-לוחמני המסתגר, הגזעני, הסקטוריאלי והאנטי-דמוקרטי מזיק לחברה.

ככל שהמחאה תעמיק, כך ייחשפו בחזית יותר עולות חדשות, דתיות וערביות, שישברו את הדפוסים המוכרים ויעצבנו את שומרי החותם המגזרי הבדלני. הרוח החדשה מצליחה להשפיע עד כדי כך, שאפילו יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, אמרה בנאומה בפתיחת מושב החורף בכנסת שלא ייתכן צדק חברתי בלי צדק מעבר לקו הירוק, וספסלי הימין רעמו. נראה שהמחאה נתנה גם לה כלים ומושגים חדשים, ואלה מאיימים מהקודמים.

למה הדבר דומה? לאשה שמאסה בדיכוי וחדלה לפחד, ובמקום לבכות היא פוצחת לפתע בשיר, וציבור גדול מצטרף לפתע לשירתה. זה מה שצריך לעשות עכשיו. לשיר. שירו בנות. עמדו מול נציגי החושך ושירו. בכל מקום. בצבא, בעבודה, ברחוב, בהפגנות, בעצרות, במסדרונות הרבנות. כמו מרים, כמו דבורה, כמו הנשים הגדולות. שירו. שברו את מחסום הקול. זה מפחיד אותם. זה מפריע להם. הם יזעקו שקולכן הצלול מדיח לדבר עבירה וששיערכן הסתור מעורר יצרים. הדמוקרטיה המשתוללת הזאת שמובילות נשים מוכשרות ואמיצות, מחוללות שינוי, מסוכנת להם ולסדר המחניק שלהם. לכן שירו בנות. כמה ערב קולכן. דברו שיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו