ישראל בעד אלה עם הגראד

צבי בראל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי בראל

תענוג לעשות עסקים עם הג'יהאד האיסלאמי. הוא יורה גראדים, ישראל משיבה בהפצצות, מצרים מתערבת ומנהלת מו"מ עקיף בין הצדדים, יש הפסקת אש וכולם מרוצים. ישראל הפגינה שוב את "כוח ההרתעה" שלה - שלא הרתיע מלכתחילה את הג'יהאד מלירות טילים - הג'יהאד הציג את יכולתו לקרוא תיגר על החמאס, החמאס זכה למעמד של מבוגר אחראי, מחמוד עבאס לא נדרש להתערב והוא יכול להמשיך לככב בתפקיד המיואש, ומצרים שוב הראתה את סמכותה כיו"ר ועד הבית.

זה סוג העימותים שישראל מעדיפה. הם אינם דורשים מו"מ מדיני מייגע או הכרה הדדית, הפסקת אש אינה מחייבת נסיגה משטחים, המחיר לישראל נמוך יחסית, המעצמות אינן מתערבות, מאזן הכוחות הפוליטי אינו מאוים ואפילו המיניסטריון המשונה לעניינים אסטרטגיים אינו מוטרד.

ה"יופי" בעימות האחרון הזה הוא הדרך שבה ישראל מפוררת את הסכסוך שלה עם הפלסטינים לשדות קרב פרטניים, כדי לחמוק מפתרון מדיני כולל. עד לפני שש שנים ניצבה מול ישראל רשות פלסטינית ששלטה בשני חלקיה של פלסטין - עזה והגדה. אבל תוצאות הבחירות הכלליות בשטחים בינואר 2006 העלו לשלטון את החמאס ובכך העניקו לישראל את התירוץ שנדרש לה כדי לשלול מן הרשות את יציגותה. שני חבליה של המדינה הפלסטינית נהפכו לרשויות עצמאיות והגשימו במו ידיהן את משאלת הלב הישראלית ליישם את עקרון "הפרד ומשול".

עיקרון זה נתן בידי החמאס את זכות הווטו על כל מהלך מדיני של עבאס, ואילו חוסר שליטתו של עבאס בעזה איים להפוך כל הסדר אתו לחסר ערך ביטחוני. על ה"מתנה" הזאת לא יכלה ישראל לוותר, ולפיכך כל מאמץ פלסטיני לאחד שורות נתקל לא רק במחלוקת פלסטינית פנימית אלא גם באיום ישראלי - מלווה בלחץ אמריקאי - להתנכר לרשות ואף להטיל עליה סנקציות.

כך נהפך חמאס לפרטנר החיוני במערכה לטרפוד התהליך המדיני. כך הוא גם נבנה כרכיב מדיני רב-עוצמה בשיקולים הישראליים. ללא חמאס כשותף בתהליך אין לעבאס הסדר ביטחוני שלם להציע לישראל; עם החמאס בתהליך - ישראל אינה מוכנה לשבת למו"מ. כך יכול ה"תהליך" לזכות בחיי נצח בלי להגיע לפתרון. עד שהתברר, ולא בפעם הראשונה, שכשעולה הצורך, אם כדי ליצור הפסקת אש ולהרגיע את תושבי ישראל בדרום או כדי להחזיר חייל חטוף, החמאס יכול להיות פרטנר משובח ושהחיים הרבה יותר נוחים כאשר קיים פרטנר אחראי. פרטנר שאינו רק אוחז באידיאולוגיה, אלא יודע להיות פוליטי, בדיוק כמו הפרטנר הישראלי שלו.

אבל רגע לפני שחמאס פוסע בדרכו של פתח ועובר ממעמד של ארגון טרור לגוף פוליטי נסבל, ובכך מרסק את המשוואה הישראלית, יש הכרח לחזק כנגדו ארגון נוסף כדי שימלא את התפקיד שהחמאס מילא מול הרשות. זהו הג'יהאד האיסלאמי. וכך, כל עוד הג'יהאד ממרה את פי החמאס יכולה ישראל לאחוז בחבל בשני קצותיו: גם להטיל על החמאס את האחריות לנעשה בעזה וגם להעצים את הג'יהאד האיסלאמי בכך שהיא מדייקת לפגוע בו.

התוצאה היא שהג'יהאד, ולא החמאס, הוא זה שמנהל את המו"מ במצרים מול ישראל ופתאום גם הוא פרטנר. באופן מטעה זוכה העימות הזה להגדרה "עימות א-סימטרי", אולם זהו עימות מאוד סימטרי, שבו לישראל אין תשובה צבאית מוחלטת מול הג'יהאד והיא נאלצת להתייצב כשוות ערך בפני הבורר המצרי, פגיעותה אינה קטנה מזו של הארגון שלוחם נגדה ופוטנציאל הנזק האסטרטגי של העימות הזה אינו שונה מזה של מלחמה בין צבאות.

ההיגיון המדיני קורא לחזור לנקודת ההתחלה, לאפשר לרשות להקים ממשלה מאוחדת שתוכר על ידי ישראל ולהכיר במדינה פלסטינית שתשמש כתובת אחת אחראית לכל טענה. אבל ההיגיון המדיני סותר את ההיגיון הפוליטי הישראלי, ששואף לתהליך מדיני נצחי גם במחיר של ירי מזדמן וכמה הרוגים בשנה. מול ההיגיון הפוליטי אין למדיניות שום תרופה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ