טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המורה, למה הוא נרצח?

תגובות

בדרך כלל כשנרצח מישהו כולם יודעים איפה זה קרה, מתי ולמה. על רצח ראש הממשלה יצחק רבין תלמידים יודעים שזה קרה לפני 16 שנה, וגם יודעים איפה ומתי זה קרה - אבל הם אינם יודעים למה זה קרה. רובם נולדו לאחר הרצח, והשנה, כמו בכל שנה, הם יעמדו שוב בחצר בית הספר בחולצות לבנות, ישמעו שוב על הרצח, ושוב לא יידעו למה רבין נרצח.

מה יודעים בני 15 על רבין? שהוא היה ראש ממשלה ורמטכ"ל, שהיה בפלמ"ח, שיש לו מורשת (אם כי קשה להם לומר מהי בדיוק). ומה הם יודעים על הרצח? טוב, זה קל, יגאל עמיר רצח את רבין בעצרת למען השלום שהתקיימה בכיכר רבין (מה, לא "כיכר רבין"?). למה הוא רצח אותו? שואלים התלמידים, והמורים, מדפדפים בחוזר משרד החינוך ועונים בקיצור: בגלל שעמיר התנגד לתהליך השלום של רבין.

מה היה תהליך השלום? עוד עלול איזה נודניק קטן לשאול, ואז ממהרים להשתיק אותו ולעבור לדמוקרטיה, לסולידריות ולסכנה הטמונה בשנאת אחים. תהליך השלום? מה יודע מורה על תהליך השלום? מי היה בעד? מי נגד? מה יודע המורה על הסכמי אוסלו?

מערכת החינוך נוזפת תמיד בהורים: את החינוך תעשו בבית, את הלימוד תשאירו לנו. בכל הקשור לרצח רבין הגישה מתהפכת: אנחנו נחנך ואתם תלמדו. אנחנו נחנך לדמוקרטיה, לסובלנות ולאי אלימות, ואתם? אתם תעשו מה שאתם רוצים, כי כל השאר זה פוליטיקה, ובפוליטיקה איננו נוגעים. זאת טעות. פוליטיקה היא חלק מתהליכים היסטוריים. הפוליטיקה של רבין היא פרק בהיסטוריה. כשבית הספר משמיט פרק זה מתוכנית הלימודים הוא מועל בתפקידו. איך אפשר לחנך לוויכוח סובלני בחברה דמוקרטית בלי לדעת על מה הוויכוח?

"איננו רוצים להכניס פוליטיקה לבתי הספר", מתחסדים שרי החינוך לדורותיהם. אבל שרי חינוך הם אישים פוליטיים. הם יודעים שמי שכעת הם תלמידים בני 15, יהיו בעתיד בוחרים. הם רואים את הנערים התמימים שבויים בכיתה, כבולים למורים, הכפופים מצדם לחוזרים של משרד החינוך, וקשה להם להתאפק - הם מנצלים את ההזדמנות לנתב אותם לתלם שלהם.

בבית הספר מחנכים ללכת בתלם. היום נוטה התלם לימין, בימים אחרים הוא נחרש לשמאל; אז והיום חורשים על גבו של התלמיד. מוכרחים להודות: שרי החינוך הצליחו, התלמידים מאמינים להם. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2004 נמצא שהנוער הישראלי מקפיד ללכת בתלם שמתווים לו, שהוא "מביע אמון רב יותר מהמבוגרים במוסדות פורמליים כמו הכנסת, המפלגות וההסתדרות".

אחר כך עוד מתפלאים שהנוער אדיש. אדישים אינם שואלים שאלות, הם סומכים על מי שיושב למעלה וחושב בשבילם. למעלה יושב שר החינוך, שהוא פוליטיקאי. הוא אומר שהוא לא רוצה פוליטיקה במערכת החינוך, אבל היא מסתננת לחוזרים שהמשרד שלו מפיץ. על פי החוזרים אפשר להבין שעמיר הוא חריג, רוצח (המהדרין יוסיפו: מתועב). הוא ייצג רק את עצמו ואת דעותיו המטורפות, ולכן אין צורך להסביר לתלמידים שברצח ("ההתנקשות הקטלנית והבוגדנית", היטיב השר לנסח) תמכו מעטים אך לדעותיו היו שותפים רבים.

את יום הזיכרון יש לקיים, לפי הניסוח המזהיר של השר הנוכחי, ב"תוגה חרישית ואחווה רבת עוצמה". אז מדברים בתוגה חרישית על אלימות, סולידריות וגדליהו בן אחיקם, ושומעים את השיר על רב החובל כל כך הרבה פעמים, עד שלילדים נדמה שאין מדובר ברצח אלא בספינה שטבעה.

הכותרת בחוזר של משרד החינוך ליום הזיכרון שיתקיים בשבוע הבא היא: "אין לי ארץ אחרת". את הכותרת הזאת אפשר היה להדביק גם ליום הזיכרון למהאטמה גנדי או לגולדה מאיר או לנעמי שמר. אני, אומר בן ה-15, מה אכפת לי מכותרות, אני אדיש. האדישות מדאיגה את משרד החינוך, אף שהוא עצמו אחראי לה. ביום השנה ה-14 לרצח היתה כותרת יום הזיכרון "מאדישות למעורבות". נו, מה אפשר להגיד על זה? הרי על עמיר אפשר לומר הכל, אבל אי אפשר להגיד שלא היה מעורב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות