בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די לעמימות

236תגובות

ההפגנות של מוצאי השבת שעברה לא לימדו כלל על דעיכת המחאה החברתית: ביחס לתנאים שהתקיימו לפני שבוע, כולל ירי הטילים בדרום, הנוכחות היתה מרשימה, ולא רק בתל אביב. עם זאת, אין ספק שהמחאה הגיעה לנקודת מפנה, ועליה להחליט על זהותה ועל מטרותיה. קודם כל, על המתכנסים בכיכרות להחליט אם הם באמת תנועה או אוסף של יחידים שלהם טענות מסוגים שונים נגד הממסד הכלכלי אך לא נגד הסדר החברתי כשלעצמו.

אכן, לעת עתה המוחים חסרים יסוד בעל חשיבות עליונה: אחדות המטרה. יש בהם מי שיסתפקו במשכנתה זולה, בחינוך חינם מגיל שלוש ובהקפאת שכר הלימוד, ויש כאלה שדורשים באמת ובתמים לחתור לחברה המקבלת על עצמה את האחריות למימוש הזכויות של כל יחיד לרווחה. אכן, הזכות לשוויון חברתי אינה נופלת מהזכות לשוויון בפני החוק, והחירות מעוני ומניוון אינה נופלת מהזכות לשלטון עצמי.

זאת הגישה הסוציאל-דמוקרטית שמומשה באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאו דווקא או לא רק על ידי סוציאליסטים. נושאי הדגל שלה היו גם ליברלים שהבינו כי העולם הישן קרס ובמקביל לבנייה של אירופה אחרת יש לאמץ דפוס אחר של יחסים חברתיים. בלא מודעות כזאת אי אפשר לבצע שינוי של ממש, והמחאה הישראלית אכן הגיעה לנקודה שבה חייבים אנשיה לתת לעצמם דין וחשבון: האם הם רוצים ומסוגלים להיאבק על חלוקה אחרת של העושר הציבורי? במלים אחרות: האם הם מוכנים לצאת למאבק עד חורמה בניאו-ליברליזם או שהם מסתפקים בתיקונים בשוליים? אכן, גיוס המשאבים הלאומיים למען תיקון העיוותים החברתיים וחתירה לשוויון רב ככל האפשר נוגע ללב השיטה הכלכלית-החברתית השלטת, ולכן המאבק הוא בהכרח פוליטי ומחייב כלים פוליטיים.

עד כה ביקשו ראשי המחאה לדבוק בעמימות ביחס למטרות המאבק, אלא ששיטה זאת כבר מיצתה את עצמה. בנימין נתניהו הבין זאת היטב ויושבי האוהלים אינם מפחידים אותו יותר. הוא אפילו אינו טורח להזכיר את קיומם מעל במת הכנסת. הוא יודע שהמפגינים חוששים לצאת בגלוי נגד הממשלה, כי משמעות הדבר הכרזת מלחמה על שלטון הימין, עמדה שעד כה ניסו מנהיגיהם להימנע ממנה כמעט בכל מחיר. הוא גם יודע שתנועה עממית ספונטנית ולא מאורגנת, שאינה מצטיידת מהר בכלים פוליטיים המאיימים על השלטון, סופה לשקוע, להצטמק ולהתנוון.

זה מה שקרה לתנועת המחאה האירופית של שנות ה-60, זה מה שקרה לתנועת "שלום עכשיו", שמנהיגיה חיסלו אותה במו ידיהם כאשר העדיפו לנסות ולהגיע לכנסת בהסתננות יחידים, במקום לבנות כוח המקבל על עצמו אחריות של מפלגה. הסיסמה היתה: לדבוק במרכז ולא לפצל את המחנה. היום כבר ברור שתנועה המתמקדת בפן אחד בלבד של המציאות המורכבת לא תפרוש כנפיים. בכל חברה, ובמיוחד בחברה הישראלית - המתמודדת מדי יום ביומו עם בעיות קיומיות, כמו הקולוניאליזם ההתנחלותי - כוח ציבורי גדול אינו יכול להסתפק בעיסוק במאבק סקטוריאלי ובה בעת לקוות להצלחה מעבר לאיסוף פירורים.

ההחלטה קשה כי רב הקסם ורבה הנוחיות באיצטלה של א-פוליטיות. אולם ברמה הלאומית זהו גם מירשם לכישלון. בדמוקרטיה המאבק הוא בין כוחות פוליטיים מאורגנים, וההצלחה תאיר פנים רק למי שיעז לקפוץ למים הקרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו