בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנו לצמד לנצח

130תגובות

ב-16 השנים מאז, קמו ליצחק רבין יורשים רבים. מי לא נשבע להמשיך בדרכו. לשווא נישא שמו: רבין נרצח, ואתו נרצחה צוואתו. רק יום השנה מחייב להחזיר את תמונתו אל הקיר, ואת הכתובת.

איש לא הכיר את צה"ל כרבין, לא היה מודע למגבלותיו כמוהו. "יש לנו צבא טוב", אמר לי פעם, "אבל גם הצבא הכי טוב לא יודע להציע יותר ממה שיש בו". לימים שמעתי דברים דומים מפי אריאל שרון, שהתפכח בהדרגה משיכרון הכוח, שסימם אותו כל חייו. את שניהם רדפה דאגה: צה"ל, לא מה שחשבתם.

העם השתנה יחד עם צבאו: "חמישים שנה הוא מאמץ את השרירים", אמר רבין באותה שיחה, "זה מעייף, מוכרחים להרפות, אם אפשר; וזה מה שאני מנסה לעשות עכשיו", הסביר את המהפך שעבר עליו.

לא רק אצלנו, גם באמריקה פחת הדור, ושם קיבלו את בוש. בעוד חודשיים היא תוציא את חייליה מעיראק, וכך תסתיים עוד מלחמה מבטיחה, שלא קיימה. כל מלחמה נושאת הבטחה בתחילתה - זאת תהיה המלחמה האחרונה, אני מבטיח לך.

היה זה משה ורדי, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות", שטילפן לפני שמונה שנים: "אני מבקש מישהו שיכתוב נגד המלחמה בעיראק ואף אחד לא מוכן. סיפרו לי שאתה מתנגד".

הבטחתי לשקול: למה לי לשוב ולמלא את תפקיד שוטה הכפר, כאשר כל חכמי הביטחון באמריקה ובישראל בטוחים בעצמם ובשקרים שלהם; כאשר כל יועצי הפלא יודעים בדיוק איפה חבוי "האקדח המעשן", רק תנו להם את ההזדמנות למצוא. כאילו לא די לי באהבתי ליאסר ערפאת, וכעת יחשידו אותי באהבת סדאם חוסיין; כאילו לא הספיקה לי התנגדותי למלחמת לבנון, שוב לא שמעתי משק כנפי היסטוריה ויונה.

החלטתי לכתוב: "נגד המלחמה בעיראק", היתה הכותרת. את המאמר המנומק הזה לא קראו בבית הלבן ובקריה בתל אביב, אחרת לא ניתן להבין איך פרצה המלחמה המטומטמת הזאת, ששימחה את איראן בנפול גדול אויביה. כעת יכול אחמדינג'אד לפרוש את חסותו על שכנתו, לאחר שאמריקה - נמר חבורות ומכות טריות - איבדה את כושר ההרתעה שלה.

החלטתי לכתוב, כי סייג-לחוכמה-שתיקה אינו חל על שוטי הכפר; כי אם לא עכשיו, בטרם פורענות, אימתי. אין חוכמה יותר עלובה מחוכמה שלאחר מעשה, מה טעם לבכות על דם שנשפך.

דאגה בלב איש - ישיחנה בעוד מועד; חרדה בלבו - יצעק אותה בכל הזדמנות. אם בעבר השקיטו אותנו כי יורים, כעת משתיקים אותנו כי עומדים לשחרר את הניצרה; תנו לנתניהו ולברק לנצח.

"גורם מדיני בכיר" מזהיר: "הדיון בסוגיית איראן - סכנה למדינה". חבר השמינייה והשר לענייני מודיעין מתמרר עצור: "הדיון הפומבי חמור, איבדו כאן את העשתונות". ושר החינוך קורא לאחריות: "האינטרס הלאומי מחייב לא לפטפט". ליברמן, שטייניץ ויעלון מחרחרים אחריהם. השלטון תובע מונופול גם על הקול וגם על הטון: לא אכפת להם שנדון בדיור-בר-השגה, אך אף מלה על דיור-בר-הסרה. העתיד של כולנו, לדעתם, טמון אך ורק בביצים שלהם.

הפעם זה רציני מכדי לסמוך על השוטים לבדם. הפעם מצפים מכל החכמים, מכל היורשים: פטפטו, פטפטו, עד שיקלטו; כן יאבדו עשתונותיכם. אל תסתפקו בציפ-ציפ מעל הרציף, כשרכבת השדים יוצאת ולא בטוח שיהיה לה לאן לחזור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו