בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שביתה לחזקים בלבד

תגובות

לכל סכסוכי העבודה שמשכו את תשומת הלב הציבורית בשנה האחרונה - שביתת העובדים הסוציאליים, שביתת הרופאים המתמחים ועוד ועוד - יש מכנה משותף בולט: כולם סכסוכים בשירות הציבורי. זה זמן רב שלא שמענו על סכסוך עבודה, שלא לומר שביתה, במגזר הפרטי. הסיבה איננה כמובן שבשוק הפרטי מובטחות כל זכויות העובדים. ההיפך הוא הנכון: זכויות העובדים שם מקופחות עד כדי כך, שאיש אינו מעז אפילו לחשוב על שביתה, שמא יפסיד לגמרי את מקום עבודתו. אפילו זכות ההתאגדות, הבסיסית עוד יותר, אינה ממומשת במקרים רבים.

הפער אבסורדי במיוחד, משום שלכאורה דווקא במשק הפרטי היתה זכות השביתה צריכה להיות טבעית עוד יותר. שהרי במקרה זה יחסי העבודה הם באמת אך ורק בין העובד למעביד, ואם יש לעובדים טענות זכותם להתאגד ולשבות צריכה להיות מובנת מאליה. זאת ועוד: בשוק הפרטי ברור שעובדים ישבתו רק מסיבות רציניות, שהרי הם מסכנים את פרנסתם בעצם השביתה והנזק שהיא גורמת למקום עבודתם. לעומת זאת, מערכת יחסי העבודה במשק הציבורי מאפשרת שביתה בקלות רבה יותר, שהרי העובדים לא ייפגעו בהכרח מהפגיעה שתיגרם להכנסות המעביד.

לעובדים במגזר הציבורי גם קל יותר ללחוץ על המעביד, שכן בכל שביתה שלהם מעורב גורם שלישי משמעותי - הציבור הרחב - שנפגע ממנה קשות, אך למרות זאת לא זו בלבד שאיש אינו מביא בחשבון את זכויותיו במהלך המשא ומתן, אלא שרובם המכריע של סכסוכי העבודה בשירות הציבורי מוכרעים לפי השאלה עד כמה יכולים או מוכנים נציגי העובדים השובתים לפגוע בו: ועד "חזק" ומצליח בשירות הציבורי הוא ועד שמסוגל ומוכן יותר מאחרים לרמוס את הציבור. ועד "חלש" הוא ועד שרגיש יותר לציבור, או שמתקשה יותר מסיבות שונות לפגוע בו.

המצב האבסורדי הזה צריך להשתנות, בשני המגזרים של שוק העבודה. מצד אחד, העובדים במגזר הפרטי חייבים לקבל הגנה מקיפה הרבה יותר מזו הנוכחית: על המדינה לעגן בחוק יסוד את זכות ההתאגדות, ולאכוף אותה, כאשר במגזר הפרטי הדבר צריך לכלול גם את זכות השביתה. מנגד, דווקא ייחודו של המשק הציבורי, ועובדת קיומו של שותף שלישי, סמוי אך בכיר, מחייבים גישה אחרת: הנהגת בוררות חובה, ובלבד שההכרעה בבוררות זו תינתן בתוך פרק זמן קצוב מראש, וזאת כדי למנוע סחבת.

כך יימנע סבל רב מהציבור, וההכרעה במחלוקת בין הצדדים תושפע מיכולתם לשכנע בטענותיהם ולא מעוצמתו של ה"שאלטר" (למשל נמל ים, בית חולים, או אוניברסיטה) שוועדי העובדים שולטים בו. במצב כזה סביר שעובדים הנחשבים כיום "חלשים" יזכו לסעד רב יותר מכפי שהם זוכים לו במצבם הנוכחי, בעוד שעובדים "חזקים" יתקשו הרבה יותר לנצל את יכולתם לפגוע בציבור הרחב כדי להשיג הטבות בתנאי עבודתם. גם זו אחת המשמעויות של צדק חברתי שבשמו הירבו כל כך להישבע השנה.

והערה עקרונית לסיום: תביעה לבוררות חובה נחשבת בשיח הציבורי לתביעה אנטי-חברתית. כל הנחת עבודה הנובעת מתפישת עולם, מן הראוי שתיבדק ותיבחן מחדש מדי פעם לפעם, כדי שלא תסתאב ותנוצל לרעה. גם הנחות עבודה סוציאליסטיות. זכות השביתה, שבמקורה נועדה לפועלים חלשים הנאבקים מול מעביד עריץ, נהפכה לנחלתם הכמעט בלעדית של מי שיכולים לגרום לציבור הרחב סבל בשביתתם. מן הראוי להחזיר אותה למי שזקוקים לה באמת, ושעובדי המגזר הציבורי יקבלו את המגיע להם באמצעות הכרעות המערכת השיפוטית, שאנחנו נוהגים לסמוך עליה בהכרעות קשות לא פחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו