טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנו למוסיקה לנצח

8תגובות

האמירה, שהמוסיקה פורצת גבולות ומקרבת אנשים מתרבויות, דתות והשקפות עולם שונות, היא קלישאה שחוקה בתולדות האמנות. עם זאת בסוף שנות ה-60 רוחות השינוי שהביאו אתם זמרים והרכבים בינלאומיים נהפכו למיתולוגיה, בשעה שכאן עדיין התנהלו מלחמות לצלילי שירי הלהקות הצבאיות.

הרבה השתנה מאז בעולם וגם בישראל, ובשנים האחרונות גוברת המגמה של יישור קו עם מדינות אחרות - באירועים תרבותיים בינלאומיים והופעות של אמנים מחו"ל.

לפני שנים לא רבות סיפרו אמנים שהגיעו לישראל על התדהמה שאחזה בהם עם הגילוי שגמלים אינם כלי התחבורה העיקרי במדבריות תל אביב. היום אפשר לדמיין שיחות בין איגי פופ לפרי פארל על איכות הגולדסטאר ועושר חיי הלילה התל אביביים, בבקסטייג' של פסטיבל אירופי כלשהו.

השינוי המבורך הוא תוצאה של מסע יחסי ציבור שמנהלת ישראל בשילוב אומץ של עמיתי למקצוע, המשקיעים כסף ומשאבים במטרה להביא לכאן צלילים מארצות אחרות. עם זאת, למרות השינוי, מאחורי הקלעים נוכחות הפוליטיקה והמציאות המזרח תיכונית בסצינת המוסיקה המקומית חזקה מאי פעם.

עמוד הפייסבוק של הינדי זהרה, זמרת צרפתייה-מרוקאית האמורה להופיע מחר בישראל, נהפך בימים האחרונים לזירת התגוששות. בפינה השמאלית של הזירה ניצבים פעילי תנועת "החרימו את ישראל" (חלק קטן מפעיליה ישראלים). אלה כבר זקפו לזכותם לא מעט הישגים בשנים האחרונות, בקמפיינים שקראו לאמנים שתיכננו לבוא לכאן להחרים את מדינת האפרטהייד (ישראל). רובם קיצוניים מאוד בעמדותיהם, או לפחות בביטוי ברשת, וקוראים לזהרה להחרים את ישראל, שכן לטענתם הכסף שתקבל על הופעתה כאן מגואל בדם של ילדים פלסטינים. אחרים מצהירים על עצמם כמעריצים המאוכזבים מההחלטתה להיענות להזמנה. מארגני תנועת החרם מפרסמים עצומות, מקימים קבוצות ומפעילים לחץ על האמן, המנהל האישי, הסוכנים וחברת התקליטים.

לעומת כל זה, הנוכחות של מעריצים וחובבי מוסיקה ישראלים התומכים בביקור אינה מורגשת בעמוד הפייסבוק שלה. היחידים המייצגים את הצד האחר בדיון מזדהים כבני עמה (מהמיעוטים הלא מוסלמים במרוקו), הנאלצים להדוף האשמות על היותם "סוכנים ציונים". לדבריהם, צביעות היא להחרים את ישראל ובה בעת להופיע למשל ברוסיה, במרוקו או בסין - שאינן ממובילות המאבק למען זכויות אדם. זהרה עצמה לא הגיבה ישירות בעמוד הפייסבוק שלה, אך משיחות עם מנהליה הובהר כי אין בהופעתה משום מתן לגיטימציה למשטר כזה או אחר. המחויבותה היא לקהל וליצירה.

אני מקווה, שלא תהיה זו נבואה המגשימה את עצמה - אך כבר קרה שאמן הציג עמדה נייטרלית כלפי חוץ ולבסוף נכנע ללחצים וביטל את הופעתו ברגע האחרון. היו מקרים בעלי סוף טוב, למשל במקרה של המוסיקאי הטורקי עומאר פארוק טקבילק. הופעלו עליו לחצים להחרים את הביקור - שלא הניבו פרי - ושלוש הופעותיו כאן נחלו הצלחה.

אירוניה יש בחזית אחרת: כשנעשה ניסיון ליזום הופעה של אמן או הרכב מארץ מוצא "לא נכונה" (די באדם אחד בתוך קבוצה), נערמים מכשולים חדשים; אותם אמנים נאלצים לעבור מסכת ביורוקרטית לקבלת אישורי כניסה.

בניגוד להצהרות אנשי משרדי החוץ, התרבות והתיירות, המבינים את חשיבות הנושא, בשטח התוצאה לעתים הפוכה. אמנים שמתקבלים בזרועות פתוחות בעולם, עוברים חוויות מתישות ולעתים משפילות בנתב"ג. כלי נגינה שפורקו, חקירות, עיכובים ובידוק ייזכרו אצלם כחוויה טראומטית ויבטיחו שלא יחזרו.

בישראל כמו בישראל מוסיקת האינדי אינה ממסדית, אך בניגוד למדינות אחרות היא גם אינה נתמכת על ידי הממסד, וכנראה לנצח תידחק למקום שולי בדיון הציבורי - אי שם אחרי האיומים הביטחוניים, המאבקים על דמות החברה הישראלית, ותוכנית הריאליטי התורנית. רבים מהעוסקים בתחום עושים זאת מטעמי שליחות. אמנים, מפיקים, מועדונים, פסטיבלים, בלוגרים ומשוגעים לדבר, שמוצאים את עצמם נהדפים שוב ושוב אל תוך המים העמוקים של הביורוקרטיה והפוליטיקה.

הכותב הוא מפיק ויזם בתחום המוסיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות