בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספק לא סביר

4תגובות

הזיכוי של עו"ד יעקב וינרוט מאשמת מתן שוחד העלה לדיון ציבורי שתי סוגיות יסוד בתחום המשפט: האחת - באילו נסיבות ראוי להעמיד חשוד לדין; האחרת - באילו נסיבות ראוי להרשיעו. מקור שתי הדילמות הללו בהכרה שלעתים אין בכוחו של בן אנוש להגיע לוודאות. לפיכך, השאלה הנה כיצד יוכרע הדין במקרה של חוסר ודאות.

חזקת החפות הנוהגת במשפט הישראלי קובעת כי כל אדם הוא בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו. אפשר, כמובן, לנקוט אמת מידה אחרת: כל אדם הוא בחזקת אשם עד שתוכח חפותו. חזקה זאת היתה נהוגה לאורך ההיסטוריה במשטרים מסוימים, ואשרינו שאין אנו נמנים עמם. משכך, מוטל על התביעה הנטל להוכיח את האשמה של נאשם "מעבר לספק סביר". משלא עמדה בנטל זה, עומדת לאיש חזקת החפות, שמשמעה זיכוי לכל דבר ועניין.

יש ובית המשפט מוסיף לפסק הזיכוי סייג ולפיו הזיכוי נקבע "מחמת הספק" (יודגש שאין זה המקרה של וינרוט). מה משמעה של תוספת זו? מבחינה משפטית היא חסרת כל נפקות. אין בדין שלנו זיכוי לשיעורין. מטעם זה אין נאשם יכול לערער על זיכויו מחמת הספק. עם זאת, עשויה להשתמע מן הסייג אמירה שלפיה אין השופט משוכנע בחפות הנאשם, והוא נאלץ לזכותו רק בשל ספק. ואולם זוהי כל המשמעות של חזקת החפות - משאין השופט משוכנע באשמת הנאשם לפי כללי הראיות הרי הוא זכאי. הוספת הסייג לפסק הזיכוי חותרת תחת חזקת החפות ופוגעת בנאשם פגיעה שאינה ניתנת לתיקון.

פרקליט המדינה קבע כי קנה המידה הראוי להעמדה לדין הוא מבחן "אין מה להשיב". משמע, אם בתום עדויות התביעה עדיין יידרש נאשם להבהיר את מעשיו, היה מקום להעמידו לדין. מבחן זה מציב רף נמוך מדי להגשת כתב אישום, וזאת משני טעמים: העמדה של אדם לדין מצריכה אותו להשקיע משאבים מרובים ותעצומות נפש ופוגעת אנושות בו ובמשפחתו, פגיעה שגם זיכוי "מלא" לא ירפא. בהעמדה סיטונית לדין יש גם משום פגיעה בטובת הציבור. האמצעים המוגבלים העומדים לרשות בתי המשפט ורשויות התביעה גורמים לכך שרק מיעוט מן המקרים "הראויים" אכן עומדים להכרעה שיפוטית. מכיוון שכך מן הראוי לברור בקפידה מקרים אלה.

מובנת הנטייה להעמיד למבחן משפטי תופעות ציבוריות שאותן התביעה רואה כחמורות, ואולם דווקא בשל כך עליה להיזהר בבחירת "מקרה המבחן", שמא זיכוי יפעל כבומרנג ויפגע במאבק בתופעות אלה.

ועוד דילמה קיימת בימים אלה: הוויכוח אם תיק חקירה ייסגר בשל "חוסר אשמה" או בשל "חוסר ראיות מספיקות" גרידא. גם כאן אין הבדל מעשי או תיאורטי בין שתי ההחלטות. בין שאין החשוד אשם ובין שאין די ראיות נגדו - הוא בחזקת זכאי. מפני מה ייתוסף להחלטה גינוי לאיש, שיש בו כדי לפגוע בו, וזאת אף בלי שהשאלה המיותרת עמדה במבחן בית המשפט?

פרופ' מעוז הוא ראש בית הספר למשפטים של המרכז האקדמי פרס ברחובות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו