בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פיקוד העורף מציג: מסיכות מגן לקשישים, אך לא לעובדים הזרים

קשישים במדינת ישראל - כמו כל האזרחים - זכאים לקבל ערכת מגן מפיקוד העורף. ומה בדבר מסיכות אב"כ לעובדים הזרים שסועדים אותם במסירות? לא, להם לא מגיע

7תגובות

יעקב, בן 94, מטופל על ידי עובדת זרה באשרה מסודרת. כל מי שמכיר מקרוב את מורכבות הטיפול באדם מבוגר מחד, ואת הקושי של אותו אדם להיות תלוי בעזרה, מבין כמה עדינה מערכת היחסים שבין המטפל למטופל וכמה קרבה וכבוד הדדי חייבים להיות הבסיס לה. כך סבור גם יעקב עצמו (שביקש שלא להסגיר את שם משפחתו). הוא מעריך מאוד את העובדת שסועדת אותו, נוהג בה בכבוד, מכבד את פרטיותה ואת חייה של מי שחולקת אתו מטבע הדברים את החיים באותה הדירה, ובעיקר רואה בה בן אדם, שזה הרבה יותר ממה שמדינת ישראל רואה בה, אחרת אי אפשר להסביר את הסיפור הבא: יעקב ראה את הפרסומים הקוראים לציבור להצטייד במסיכות אב"כ. גם הכותרות המדאיגות על מתיחות עם איראן לא נעלמו מעיניו. לכן מיהר ופנה לרשות הדואר בבקשה לקבל ערכות מגן לו ולעובדת הזרה המטפלת בו. אלא שברשות הדואר ענו לו שהעובדת אינה זכאית לערכה, שכן היא אינה אזרחית מדינת ישראל.

יעקב פנה בעזרת בתו לפיקוד העורף כדי לנסות לתקן את העוול, אולם שם, היא מספרת, אותה המנגינה. "המדינה תחליט בשעת חירום לגבי הקהילה הזרה", נאמר לבת, "וגם אז בכפוף לקריטריונים".

כלומר, ביום של הפצצה אמורה העובדת הנאמנה לסייע ליעקב לחבוש את מסיכת האב"כ, ואז להיפרד מהעולם. סיגל רוזן, מקימת מוקד הסיוע לעובדים הזרים, מספרת שבקרב אנשי הקהילה הזרה בישראל יש לא מעט חששות, אפילו פאניקה מהמצב ומהעובדה שנמנעת מהם הזכות להצטייד מראש בערכה; כשאינך יודע את השפה, ואינך מסוגל לעקוב אחרי החדשות כראוי, הפחד רק גדל.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "חלוקת ערכות מגן מתבצעות בשגרה רק לבעלי תעודת זהות ישראלית. חלקות ערכות מגן למי שאינם אזרחים תהיה רק בשעת חירום ובהתאם להחלטת הדרג המדיני".

ועוד דבר. ברשות הדואר ביקשו תשלום על משלוח הערכה ליעקב הביתה. על פי התקנות נכים ניצולי שואה ועריריים אמורים לקבל את השירות והמשלוח בחינם. יעקב ניצול שואה, אבל יקבל את השירות ללא תשלום, כך נאמר לו, רק אם יביא אישור מהביטוח הלאומי. כדי להביא את האישור הוא צריך ללכת לשם פיסית, וממילא אינו יכול, לכן הרי ביקש את השירות. כבר אמרנו בעבר: איפה שאפשר להקשות, יימצא תמיד מי שיעשה זאת.

נמרוד גליקמן

 

זכויות יקרות

בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל קמו לא מעט עורכי דין נצלנים שתחת מסיכה של מושיעים הבאים לייצג את האינטרסים של ניצולי השואה חמדו את כספם, ואף נטלו נתח נכבד מהסכומים שקיבלו רבים מהם. ניצולי שואה נאלצו לשלם לעורכי הדין סכומים השווים לעתים לרנטות שהם מקבלים במשך יותר משנה וחצי.

לאורך השנים נעשו מאמצים מצד לשכת עורכי הדין והאוצר להסדיר את שאלת שכר הטרחה. ההחלטה האחרונה בעניין נכנסה לתוקף בינואר 2011. על פי החלטה זו שכר הטרחה המקסימלי המותר לעו"ד לגבות מניצולי שואה על טיפול בעניינם הוא 6,500 שקל, אף שהאמת היא שממילא כבר אין טעם בייצוג אישי שכן התביעות נעשות ישירות על ידי הניצול מול משרד האוצר מבלי שישלם שקל.

למרות כל זאת באחרונה הצטברו על שולחננו כמה פניות המלינות על שכר טרחה גבוה הנגבה מניצולי שואה. קחו לדוגמה את סיפורה של פורטונה אדלשטיין. אדלשטיין היא בת 83. את השואה עברה בלוב. בשנת 2001 פשטה שמועה בקרב יוצאי לוב שיש אדם המרכז תביעה בשמם להכרה כנרדפי הנאצים. אותו אדם גבה מכל יוצא לוב שהצטרף 200 שקלים והלך. השנים חלפו, יוצאי לוב מספרים שלא שמעו מאותו אדם דבר, עד שלפני שנים ספורות הגיעה אליהם שיחת טלפון ממנו. הם התבקשו לסור למשרדו של עורך הדין דוד עציון בנתניה. השנה כבר 2009, ועו"ד עציון אומר לניצולים - כך לדבריהם - שאין טעם להמשיך את התביעה הקודמת, משום שקשה להוכיחה, ומציע להם להצטרף להסדר החדש שאליו הגיע האוצר עם יוצאי לוב, ובמקום לתבוע סכום גדול על שנים אחורה, להתחיל לקבל קצבה של 1,800 שקלים בחודש רטרואקטיבית מאפריל 2010.

אדלשטיין מספרת שהם הסכימו כדי ללכת על בטוח. בחודש שעבר, אוקטובר 2011, קיבלו סוף סוף את הכסף, ומכאן ימשיכו לקבל 1,800 שקים בכל חודש. אלא שבמקביל לכסף קיבלו הניצולים גם דרישה מעו"ד עציון לשלם לו, כל אחד מהם, סכום של 10,000 שקלים בעבור עבודתו. ניצולי השואה ניסו להתווכח, טענו שמדובר בסכום גבוה מדי גם ביחס למה שקיבלו, אולם פחדו שיילקח מהם גם המעט שקיבלו ולכן חלקם שילמו בלית ברירה.

מדוע אין המדינה מתערבת בסיפור הזה? אז ככה: מתברר שההחלטה להגביל את שכר הטרחה תקפה רק לתביעות שהוגשו אחרי ינואר 2011.

פנינו לעו"ד עציון. במקביל לאיום שהשמיע באוזנינו לבל נפרסם את הדברים, הוא טען ששכר הטרחה הזה אף נמוך ממה שהיה נהוג לפני ההגבלות של האוצר, וכי מדובר בשכר ראוי לעבודתו הקשה, שבלית ברירה נמשכה על פני שנים וכמה ערכאות, ולתוצאותיה: "בעקבות פסק הדין שלי החליטה הממשלה ב-14 בספטמבר 2010 להכיר ביוצאי לוב, ואף להרחיב את החלטת בית המשפט לזכאות לפיצויים בעילת 'בריחה מחמת הפחד'. לחלקם לא היה טעם להמשיך בתביעה של העבר, ולכן המלצנו להם לעבור למה שהמדינה ממילא נותנת. עבדנו קשה על זה. ויש לי הסכם שכר טרחה אתם".

ניצולי השואה שפנו אלינו טוענים שלא זכור להם הסכם שכר טרחה כזה וממילא אינו מצוי בידם. בשורה התחתונה, עו"ד עציון רוצה שכר על עבודתו ובצדק, ניצולי השואה רוצים סוף סוף רגע של שלווה כלכלית המגיע להם אחרי כל כך הרבה שנים, ובאמצע חייבת להיכנס מדינת ישראל ולקחת אחריות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו