בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם לים המוות מגיע לחיות

40תגובות

"תגיד, אתה מאוכזב?" שאלתי השבוע את ים המלח. "עזוב אותך", הוא ענה, "שטויות, בקטנה. לא בניתי על זה בכל מקרה. אם עמוס עוז לא לקח נובל, אז מי אני שאדבר?" "נו, תוריד מהלב", אמרתי לים המלח, "זה אני, רגב, אנחנו הרי לא מהיום, צפתי עליך עוד כשהייתי ילד קטן בסוף הסבנטיז, כשעוד היו פה היפים. יאללה שפוך".

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך", הוא אמר לבסוף, "ברור שאני מתבאס. זה לא רק שלא זכיתי, ראית מי כן לקח? הר השולחן בדרום אפריקה. כולה מה? הר רגיל, רק שבמקום שפיץ בסוף יש לו שטוח. ביג פאקן דיל. ומילא מפלי איגואסו בארגנטינה, על זה אין מה לדבר, אחלה של מפל, באמת כבוד, אבל נהר פורטו פרינססה בפיליפינים? דחיל-רבאק! זה כולה נהר שעובר בתוך מנהרה ויוצא מהצד השני. זה כל מה שהוא יודע לעשות, בחיי.

"אני, גם המקום הכי נמוך בעולם, גם הכי מלוח, פלוס וואחד אתר מקראי, ומה בוחרים לי אלה? איים באינדונזיה עם כמה לטאות גדולות? פה יש אצלי זבובים בגודל של כלבים, ואתה ראיתי אותי מנופף בזה? סססאמק, בני זונות אנטישמים". "ים המלח? אתה בסדר?" שאלתי בחשש. "כן, אני בסדר, סליחה, עלה לי המלח לראש רגע, הנה אני נרגע, צודק. צריך ללמוד להפסיד בכבוד, באמת מצטער ואני שולח מכאן ברכות לבביות לכל הזוכים ואיחולי החלמה לפצועים".

"אל תצטער", אמרתי, "זה טבעי להיות מתוסכל, הגיע לך לזכות לא פחות מלאחרים". "דוגרי", הוא אמר בשקט, "סליחה שאני חוזר לזה, זה פשוט מה-זה מעליב, אני גם המקום הכי הנמוך, גם הכי מלוח, גם אתר מקראי, וזה לא פלא בשבילם? תגיד לי אתה, לא פלא?". "פלא. פלא שבכלל נשאר ממך משהו", עניתי לו בשקט, מנסה לא להרגיז אותו יותר מדי, "לא היו לך חיים קלים, במיוחד לא באחרונה. רציתי לשאול אותך, אבל תגיד ת'אמת - אתה כועס עלי על משהו?"

"לא עליך אישית", הוא ענה אחרי שתיקה ארוכה, "אני יודע שאתה בסך הכל בסדר, גם סימסת לי, גם באת לבקר, גם לא לקחת פוספטים בלי רשות, אבל תכלס כן, קצת יושב לי בלב עליכם, על האנשים פה". "למה?" שאלתי. "מה למה?" הוא התרגז, "כבר איזה מאתיים שנה אתם מקשקשים לי שתסדרו לי את תעלת הימים, מהים האדום או השחור או מה שזה לא יהיה. אבל אתם, רק דיבורים אתם. בתכלס - אתם שואבים לי ת'צורה בצד אחד, יורד לי מזה מטר בשנה, מטר בשנה! וגם ככה אני נמוך. ובצד שני אתם כורים לי את האמא של המחצבים, וזה מציף לי את כל העסק. מה שדפוק זה, שזה המלונות שלכם שעוד שנייה יתכסו במים. והקטע הכי פסיכי שאני לא מצליח להבין זה איפה כאן בכלל האינטרס שלכם, הרי אתם לא רואים מזה לירה.

"קראתי באיזה מוסף שהממשלה שלכם לוקחת על זה תמלוגים קטנים שזה בדיחה, זה אפילו לא תמלוגים, זה בקושי תמלוג. תמלוגון. וזה מבאס, כי בוא'נה, אני שרדתי פה את אלוהים, את סדום את עמורה, אז האחים מה שמם יפילו אותי?" "ים המלח, אתה בוכה?" שאלתי בפחד. "לא, עזוב, סתם נכנס לי קצת מלח לעין. זה נהיה כבר יותר מדי, עם כל השאיבות. והבולענים..."

לא ידעתי מה עוד להגיד. זרקתי מהר בחזרה את הבוץ השחור שלקחתי קודם. "תיקח, תיקח, זה בסדר", הוא אמר לי, מוחה את דמעותיו, "זה יש לי מספיק. תיהנה". "תודה", אמרתי, דחפתי את השקית לתיק והשתתקתי. שתקנו שעה ארוכה. "אבל איך סידרנו אותך עם הצילומי עירום של ספסנר טוניק לפני חודש, אה?" ניסיתי. "עזוב אותך", הוא חייך באי רצון, "לא ראיתי שם שום דבר שלא ראיתי כבר בסדום. היו שם כמה חמודות, אבל אני כבר לא בגיל. תראה, אתה נראה לי בחור טוב, משלנו, נמוך ומריר, אל תיתן לי לבאס אותך, קח את הבוץ, תצוף קצת ותחזור הביתה. רק תגיד לגדוילים שם למעלה, שיורידו קצת את הרגל מהגז, תגיד להם שאני אמרתי, שגם לים המוות מגיע לחיות".

אי-אף-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו