בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פלישת הדוקו-דרמה

9תגובות

פתאום שומעים מוסיקה בחדשות. יונית לוי עם הגבות המכווצות בחומרה מציגה את החדשות, ומיד לאחריהן, ברקע של כתבה אחת או שתיים, נשמע לפעמים פכפוך עדין של נבל, או שמא זו גיטרה?

זהו עיטור מוסיקלי קטן, סלסול דק בשוליים, בקושי נשמע אבל בהחלט נוכח. הכתבה שמנגינה נוגה מלווה אותה היא בדרך כלל כתבה עצובה, שמדובר בה על ילד החולה בסרטן או על יפאני שביתו נהרס בשיטפונות, אבל היא יכולה ללוות גם טרקטור בשדות (בכתבה על פער התיווך במחירי מלפפונים).

הצלילים האלה נשמעים בעיקר במהדורות של סופי שבוע, אחרי הכתבות הראשיות. בטלוויזיה כבר לא סומכים על הצילומים שיעשו את העבודה, הם רוצים להוסיף להם אווירה ומצב רוח.

משהו השתנה בהגשת החדשות בטלוויזיה. החדשות הן אותן החדשות. הפוליטיקאים עדיין ערמומיים, השוטרים קשוחים והאלמנות בוכות. אבל עכשיו הם לא לבד. גיטרות וחלילים מלווים אותם, ואם צריך גם צ'לו. כמו בקולנוע, כמו ואגנר עם ההליקופטרים ב"אפוקליפסה עכשיו". הדוקו-דרמה, ז'אנר מפוקפק כשלעצמו, פולש למהדורה המרכזית. עד היום הסתפקו במצלמה המשתהה עוד חצי דקה מיותרת על פניו של מרואיין בוכה, עכשיו באים גם הצלילים.

כל מה שעצוב כבר לא די עצוב. אולי חליל יעזור? לדיווח מהשטח יש עכשיו תוספת דרמטית מהאולפן. את הדוקו מספקת המציאות, את הדרמה תורמת המוסיקה. מוסיקה טובה לכל מטרה, היא מכשיר מצוין להנחתת מצב רוח מגבוה. בימי זיכרון משדרים ברדיו רק מוסיקה עצובה, קשה לסמוך עלינו שנהיה עצובים בלעדיה. בטלוויזיה לא סומכים עליך. בארצות הברית המציאה הטלוויזיה את הצחוקים המוקלטים, שיעזרו לצופים בקומדיות להבין שהם רואים משהו מצחיק. יום אחד גם כאן עוד נשמע צחוקים מוקלטים אחרי עוד בדיחה של יושב ראש הכנסת, כי טלוויזיה זה לא רק חדשות, טלוויזיה זה בידור ובידור זה מוסיקה ומצב רוח.

חדשות עם מוסיקה הן גם חדשות עם פרשנות. הפרשנות מסבירה מהו מצב הרוח הנכון והיא מגוונת: היא עשויה להיות נוסטלגית (אקורדיון ותוף מרים) או עצובה (אבוב וצ'לו, ואפשר גם קלרינט) או מלאת תקווה (פסנתר וכלי הקשה. אפשר גם צ'מבלו). פעם הפרשנים היו הצופה בבית והאברמוביצ'ים באולפן, עכשיו מצטרף אליהם עורך המהדורה.

לעורך הזה סגנון פרשני משלו, והוא לא מתוחכם במיוחד. הפרשנות המוסיקלית שלו היא בדרך כלל תערובת של מלודרמטיות וטעם רע, קיטש ורגשנות. הקיטש והרגשנות הם תרומתה של העיתונות הכתובה לעיתונות הדיגיטלית.

העיתונות הכתובה לא היתה אף פעם רגישה, אבל היום היא רגשנית וצעקנית. אפשר להבין אותה. המצוקה דוחפת אותה לשם. הצעקנות מושכת, הרגשנות נמכרת היטב, ועיתונים צריך למכור. אנחנו אוהבים רגשנות וקל לייצר אותה, בטח קל יותר מלייצר תחקירים.

רגשנות גם קל לעורר, היא מביאה להזדהות, והזדהות קושרת את הקורא לעיתון שלו. גם הטלוויזיה רוצה צופה שיהיה קשור אליה. ולכן היא דואגת לספק לו בידור - גם בחדשות. מלודרמה היא סוג של בידור, ובחדשות יש הרבה ממנה. מלודרמה היא רגשנות, ורגשנות עוברת יפה בטלוויזיה. גם בטלוויזיה המצב לא מזהיר, גם שם צריך למכור פרסומות ולהשיג רייטינג, וגם שם רוצים לרגש את הצופה.

מה לעשות, החדשות הן חדשות, אותן הרי קשה לשנות. מה בכל זאת עושים? אורזים אותן באריזה יפה. מהדורת החדשות היא מוצר בינוני שעלותו גבוהה. מוצר כזה צריך לדעת לארוז יפה ומוסיקה היא אריזה מצוינת. תראו, אומרים בטלוויזיה לצופים, הכל אנחנו נותנים לכם, הכל בחבילה אחת, גם מידע, גם רגש וגם תחושה שהבנתם מה שראיתם.

ואולי הם בעצם צודקים. אולי הם מבינים שהרגשות כבר קהו והחושים עייפו. יותר מדי שיאים דרמטיים כבר ראינו, וביותר מדי טרגדיות כבר היינו. עוד אלף הרוגים בארץ רחוקה כבר לא מזיזים לנו. הצרה היא שהקהות הזאת לא נעצרת, היא רק מתגברת. אם לדיווח על הלוויה של חייל אחד הסתפקנו בצ'לו, הרי שלאלפיים הרוגים בטורקיה גם תזמורת סימפונית לא תעזור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו