בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואם א' היתה בתכם?

152תגובות

כדאי להקשיב היטב לשיח הציבורי שהתפתח כאן מאז הרשעתו של משה קצב בדין: הוא אמביוולנטי להחריד. "כן, אבל"; "אולי הכל עלילה"; ו"מי יודע מה בדיוק היה שם". הו, הנשים ה"ממורמרות" וה"מסוכנות", מה הן שוב מעוללות, הברקודות. הו, הזמנים שלא ישובו עוד, שבהם כל זה היה מותר ואיש לא היה מצייץ. געגוע סמוי שוב עולה לימים הטובים ההם, ימי ה"מיידאלע, תעשי קפה" ו"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", שקצב רק לא ידע שהם חלפו.

שוב ושוב עולות השאלות למה א' הראשונה שלחה מכתב אהבה ולמה א' השנייה המשיכה לעבוד עם הבוס. למה עלתה לחדרו ולמה ירדה, למה לא התנגדה בכוח ולמה לא צעקה, למה הן שתקו ולמה התלוננו. נכון, אין רבים שמערערים באורח מפורש על פסק הדין, אבל רוח של ספקנות שורה על השיח. כשמדובר במורשעי עבירות אחרות, רצח או שוד, הונאה או מעילה, שמים הכל את מבטחם ואמונם בבתי המשפט, ללא ספקות, ללא התחבטויות, אבל כשזה מגיע לעבירות מין ולמעשי אונס בידי גברים - הכל אפוף בספקנות, ספקנות חולנית יש לומר.

נכון שבפשעי אונס והטרדה מינית הכל קם ונופל על האמון שרוחש, או לא רוחש, בית המשפט לגרסאות הצדדים, אבל אין כל דרך אחרת אלא לסמוך עליו, שאם לא כן, יזוכו כל האנסים והמטרידים שלא ביצעו את זממם בפרהסיה. מה היה שם בחדרי החדרים של בית הטקסטיל ומלון היוקרה? מה שבית המשפט קבע שהיה שם.

לעוד חדשות, עדכונים ופרשנויות הצטרפו לפייסבוק של "הארץ"

מסתבר שגם כיום, כשהחברה הישראלית אומרת לא, קשה לדעת למה היא מתכוונת. קצב הורשע בשתי ערכאות, פה אחד, אבל הוא לא הורשע, ודאי לא פה אחד, בערכאה הציבורית. לא מעטים עדיין רואים בו קורבן - קורבן הנסיבות, קורבן הכללים שהשתנו וקורבן הנשים הסוררות. מרחיקי הלכת אפילו יאמרו, שקצב הוא קורבן מוצאו. המתלוננות, לעומתו, עדיין זוכות במקרה הרע ליחס משפיל ומבזה ובמקרה הרע פחות לחוסר אמון. בכל מקרה, הן לא מצטיירות כגיבורות לאומיות, אמיצות לב, כראוי להן. עובדה שאף לא אחת מהן לא אזרה אומץ להתגלות לעיני הציבור - גם זה בניגוד לקורבנות עבירות אחרות, שלעולם אינם מתביישים להיחשף.

קצב, שיצא בשבוע שעבר בקמפיין לטיהור שמו, פרט בדיוק על הנימים הללו: הוא הקורבן, הוא ולא אחר(ת). למרבה התדהמה, לא מעטים בחברה הישראלית של 2011, כן גם ב-2011, לא ממש משוכנעים שזה לא המקרה. קצב הביע בראיונות שהעניק צער, "אם במקרה גרמתי לאי נוחות" - אבל מהי אי הנוחות הזמנית של כמה נשים לעומת הלינץ' הציבורי שעשו בו, השה לעולה. גם זה מתקבל כאן בלא מעט אהדה ואולי אפילו חמלה. הקולות הקוראים לחון אותו כבר עולים, לא רק בשל היותו הנשיא לשעבר: אף אחד לא דרש חנינה דומה לשר האוצר לשעבר שהורשע ונכלא, או לראש הממשלה לשעבר שעומד לדין. אף אחד לא חשב שאברהם הירשזון, שעבירותיו כשלג יחווירו לעומת עבירותיו של קצב, הוא קורבן. אבל הירשזון הוא גנב וקצב אנס, ואצלנו גנב הצמרת - לכלא, ואנס הצמרת - לחנינה.

בבסיס כל זה עומד עדיין השוביניזם הגברי במלוא תפארתו. מסתבר שלמרות כל השינויים והמהפכות הוא עדיין כאן. סמוי יותר מהעין, תקין פחות פוליטית, אבל עדיין כאן, חי ובועט. גברים - בעיקר גברים, אבל לא רק הם - עדיין מתייחסים בחוסר אמון לכל מתלוננת וברגשות הבנה לכל עבריין מין מסוגו של קצב. אנס השיחים כבר מוקע כאן, אבל לא אנס חדרי המיטות. הרי רק הוא והיא ידעו מה היה שם, ובעצם, מה הוא כבר עשה ואולי היא בכלל רצתה והתחרטה.

ובכן, אחרי שתי ערכאות כולנו כבר יודעים מה היה שם ומה שהוא עשה מעורר שאט נפש. ואם זה לא משכנע די, הבה ונשלוף את נשק יום הדין: מה הייתם מרגישים אם א' היתה בתכם?

Read this article in English: Israel is just as chauvinistic after Katsav rape verdict



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו