בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביבי בטח הרים גבה

32תגובות

ארי שביט וגדעון לוי, שחילוקי הדעות האמיתיים והמדומים ביניהם ריתקו את דעת הקהל הליברלית בעשור האחרון, כתבו שני מאמרים כמעט זהים ("אליטת רחביה" ו"על גב הנמר" בהתאמה, "הארץ", 17.11), ובעיקר נואשים באותה מידה.

בדם לבם הם מבקשים מראש הממשלה בנימין נתניהו לעצור את הזרם הניאו-פשיסטי והאנטי-דמוקרטי בתוך הימין ולהצטרף לשרים בני בגין ודן מרידור ויו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין, בהנהגת המאבק למען הדמוקרטיה ושלטון החוק במדינה. המרד נגד האסכולה הרביזיוניסטית הישנה בתוך הליכוד, והברית הסמויה למחצה בין זאב אלקין וחבריו לבין אביגדור ליברמן, הפחידו את לוי ושביט ולא בכדי.

יש יותר מקורטוב של אירוניה בקביעתו של שביט (שלה שותף גם לוי), שנתניהו הוא "דמוקרט" בנוסח הרביזיוניסטי, ושהוא תמיד מיזג בהשקפת עולמו את הימין הישן הישראלי ("האזרחי") ואת הקו השולט בהוויה הדמוקרטית האמריקאית. אני מניח שנתניהו הרים גבה למקרא הדברים; הוא פשוט לא ידע שהוא כזה. נתניהו הוא חניך נאמן של אביו הפרופ' בן-ציון נתניהו ושל האגף הימני בתנועתו של זאב ז'בוטינסקי, ששילב לאומנות קיצונית עם השקפה ימנית צרה בנושאים כלכליים חברתיים.

אמיל סלמן

החינוך האמריקאי שלו העצים את זיקתו לימין הפונדמנטליסטי בארצות הברית, שמאופיין בהתנגדות עזה לאיגודים המקצועיים, באדישות לסיוע חוץ למדינות רעבות ובתחושת עליונות של האדם הלבן, בתמיכה בהגדלת תקציבים צבאיים אבל באיבה לכל תוספת בתקציבי רווחה, בריאות וחינוך.

הוגי הדעות הימניים, המקובלים מאוד על נתניהו, מזלזלים כמוהו ברעיונות ליברליים למניעת פשע ופעולות טרור באמצעות מדיניות נבונה ולא רק בכוח הזרוע. במובן האמריקאי, נתניהו הוא "רפובליקאי" (באגף השמרני הקיצוני בתוך מפלגה זו) ולא חלילה "דמוקרט". התמיכה שהוא שואב מחוגים דתיים נוצריים מבוססת על ערכים אנטי-ליברליים משותפים. מי שחושב שנתניהו יהיה המושיע של האליטות, כאשר הדמוקרטיה הליברלית עצמה זרה כל כך לרוחו, טועה ומטעה.

יש להודות שהמאבק של המחנה הדמוקרטי כולו (שהשמאל העקבי הוא חלק ממנו) נגד הניסיונות הפרלמנטריים של הימין לממש את כוחו האלקטורלי, הוא פוליטי ברובו. רבים במרכז הלאומני, שהם ליברלים בעיני עצמם, חשבו שיוכלו לתמוך בכיבוש ובהתנחלויות (תוך מחאה רפה פה ושם) מבלי לשלם את המחיר. האליטות ששביט מדבר עליהן נטשו את הנאורות הליברלית למען שמרנות כלכלית-חברתית ואוריינטציה בינלאומית צרה וימנית. רבים מהם טרם ניערו את חוצנם מהמזימה המסוכנת לתקוף את איראן. לכן הם מדברים בכפל לשון והציבור מבחין בכך.

נכון שדמוקרטים עקביים אינם רוצים אנשים מסוימים בבית המשפט העליון, לא משום שוועדה כזו או אחרת פוגעת בדמוקרטיה, אלא בשל דעותיהם הפוליטיות. אני לא מוצא בכך פסול: אם השופט נעם סולברג חי בהתנחלות בלתי חוקית ותומך בהתנחלויות, הוא לא ראוי להיות שופט עליון. אבל אין לזה הרבה קשר למכניזם של בחירת השופטים.

נוצר רוב בעם שמקדם ערכים שהשמאל בוחל בהם. הם יכולים לממש את הערכים האלה גם באמצעים דמוקרטיים. הימין בינתיים מנצח בעזרת המרכז הלאומני; ציפי לבני לא תוכל למנוע מלחמות ומבצעים מטורפים גם בשל העמדה המשוערת של ציבור הבוחרים שלה בתנאי חירום. המצב גרוע ולא ניוושע באמצעות נתניהו, שיש לו מנטליות ועולם רוחני של סנטור ימני במיוחד מאלבמה.

למען האמת, ניתן להביע סיפוק מסוים מהייאוש שהשתקף מהמאמרים. הייאוש הוא אולי יועץ רע, אבל מעודדת העובדה שכותבים שהתעלמו ממנו עד היום, למעט לוי, מכירים עתה בחומרת המצב. אשרי אדם מפחד תמיד, ולפחות בנושא האיראני הפחד הוא יועץ מצוין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו