בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע אנחנו שונאים את אירופה?

85תגובות

לרגע הרגשתי כמו סייד קשוע. התבקשתי להרצות לפני דוברי 27 חברות האיחוד האירופי בישראל. לדבר על הסיקור של אירופה בישראל - או, במלים לא מכובסות, להסביר את אדישותנו ליבשת, את פשר הבוז שאנו רוחשים לה, את העובדה שחלקנו ממש שונאים אותה.

קשוע היה בוודאי כותב, שהוא נשלח למכור קרח לאסקימוסים. הרי לכל אותם דוברים, שתפקידם לנבור בעיתונות המקומית, יש מזמן דוקטורט בנושא. שקלתי לוותר, אבל אז נזכרתי, שבסוף כל תהייה אקזיסטנציאליסטית קשוע מפרסם טור שבועי משובח. וכך, למרות יומרותי הצנועות, מצאתי את עצמי מסביר משהו כזה:

ראשית, קשה לעכל את הפרויקט הייחודי המכונה "האיחוד האירופי". איך, למשל, להסביר את ההבדלים בין תוכנית "ארצות הברית של אירופה" לזאת הדוגלת ב"איחוד אירופי של אומות"; מהם ההבדלים בין מועצת אירופה למועצה האירופית ובין אלה לפרלמנט האירופי; ואיך לזהות את הניואנסים המבדילים בין מונחים כמו "אירופה בגיאומטריה משתנה", ל"אירופה בכמה מהירויות". הסקרים מוכיחים, הרי, שהאירופים עצמם אינם מודעים להבטים הבסיסיים ביותר הקשורים בתהליך האיחוד, המשפיע על חייהם באופן דרמטי.

שנית, האירוסקפטיות של הישראלים קשורה לסכסוך שהם חווים במזרח התיכון: מדינות-לאום נפרדות, ואף עוינות זו את זו, הן בעיניהם דבר טבעי והגיוני. מודל אירופה הפדרלית והעל-לאומית נתפש, לעומת זאת, כאוטופיה לא ריאלית, אשליה של הוזים. העובדה שאירופה נכשלת שוב ושוב בניסיונותיה להגיע לקונסנסוס בנושאים קריטיים - באחרונה, למשל, בעניין היוזמה הפלסטינית באו"ם - רק מחדדת תפישה זו.

שלישית, הישראלים טרודים בבעיות קיומיות ומתעניינים לפיכך הרבה יותר במה שקורה אצלם בבית מאשר במה שמחוצה לו. דברי הנרי קיסינג'ר, שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, אקטואליים כתמיד. גם אם האיום האיראני (החיצוני) הופך אצלנו לבעיית פנים מובהקת, העמדה האירופית - הנחושה, יצוין - נגד איראן מזוהה כנושא בינלאומי כמעט שגרתי. העניין שבני ארצנו יראו בו יהיה תמיד פחות בהרבה מהעניין שלהם במאבק של מחאת האוהלים, בקרב על דמות בית המשפט העליון, או במלחמה על חופש הביטוי.

רביעית, גם אם ברק אובמה נתפש כאן כמנהיג חלש שאפשר להשפילו בקונגרס, וגם אם ממשלו נתפש כביקורתי ואפילו עוין - בסופו של דבר, ארצות הברית תישאר בעיני הישראלים בעלת הברית היחידה היכולה למלא כאן תפקיד אמיתי.

את כל אלה אי אפשר להפריד מההיסטוריה ומהתפישה שאירופה היא יבשת אפליית היהודים ורדיפתם, יבשת השואה, שמעצמותיה בגדו בישראל בזו אחר זו - בריטניה בזמן המנדט, ברית המועצות בשנות ה-50, וצרפת בשנות ה-60. היום אירופה נתפשת אצלנו כיבשת שנכבשה בידי גדודי האיסלאם וכמי שמבקשת לכפר על פשעי הקולוניאליזם שלה באמצעות הענשת ישראל - "הקולוניאליסטית החדשה".

כל זה היה יכול להשתנות, כמובן. בסופו של דבר, ישראל סוגדת לכוח ומעריצה אותו. אלא שכאשר דייוויד קמרון מנסה להתערב בענייני גוש האירו (שממנו סולדת בריטניה), כשניקולא סרקוזי דורש ממנו בתגובה "לשתוק", וכשאנגלה מרקל מדברת על "שעתה הקשה ביותר של אירופה מאז מלחמת העולם" - כי אז נדמה לישראלים, שמהאיחוד, שהתיימר להיות "הדבר הבא", לא נותר אלא דחליל, שבקרוב יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

ואולם אירופה צמחה תמיד מתוך משברים. המשבר הנוכחי מתווה לה את הדרך לצמיחה הבאה. זו מוכרחה להיות דרכו של האיחוד הפוליטי, שבלעדיו איחוד המטבע חסר כל תוחלת. זה יוכל להיעשות רק ב"אירופה של כמה מהירויות", שבה המדינות החזקות יצעדו בראש. עד שזה יקרה, ימשיכו הישראלים לסלוד מאירופה, או לכל הפחות לפהק בכל פעם ששמה יוזכר.

Read this article in English: Why we hate Europe



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו