בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקהלת "התקשורת כקורבן"

תגובות

במשך שנים רבות משתמש הימין בטינה כלפי השלטון; אף כי רוב שנות המדינה אנשיו הם השלטון, וההון הוא בעל בריתם. הקלישאה העכשווית על יחסי הון-שלטון עלולה להטעות: ההון תמיד נשען על השלטון, ולא היה מצטבר בידי טייקונים בלא המדינה. בתמורה העניק ההון לשלטון את שתיקתו, ולפעמים גם מכספו.

דווקא משום כך קל לשלטון להפנות את הטינה כלפי השליטים - מוצר לוואי בכל הדמוקרטיות - כלפי התקשורת-כשלטון. כך הוא מנציח את קורבנותו ורוחץ בניקיון כפיו לנוכח העוולות שיצר.

התקשורת בשיח הזה היא מושג חסר תוכן קונקרטי, ועליו מושלכות טינות "לא לגיטימיות" אחרות: מקושרים, אשכנזים, אוכלי סושי, ליברלים, שמאלנים, הומואים, תל אביבים, וכל מה שאפשר לזהותו מצד אחד עם הכוח ומצד אחר עם ההיפך של "אנחנו, העם".

כיצד שב ומוזן הדימוי? נניח לפרשת מרגול, היכולה להדגים את התשוקה לצהוב של כל התקשורת. נתמקד רק במבנה שהוא תוכן: ההתחזות ל"כוח", המולידה טינה. הטלוויזיה, למשל, מצטיינת בדעתנות, בעיקר גברים, בעיקר אשכנזים, תמיד יודעים הכל. הפרודיה היא בשידורי הכדורגל. שם לא סותמים את הפה לרגע. אין באמת משחק בלי פרשני משחק קולניים. מחווי דעה, שופטי שיפוט, אדוני האירוע.

ככל שמתקרבים לעניינים החשובים באמת נהפך הפטפוט התקשורתי של המגישים והפרשנים למונוטוני וסמכותי יותר. הפרשנות נהפכת להכוונת דעת קהל, כביכול עצמאית, תמיד מלמעלה, וגם כאן בלי להניח לעולם עצמו לדבר.

"עופרת יצוקה", דו"ח גולדסטון, "המרמרה", האופן שבו החרישו כל השדרנים והפרשנים בכל הערוצים את הראיון המצרי עם גלעד שליט. כדאי להשוות את אופן הדיווח של הערוץ הממלכתי היחיד בזמן האינתיפאדה הראשונה לאופני הסיקור של השטחים היום, בכל הערוצים. ברור עד כמה "התקשורת" אימפוטנטית, חנפנית לטעם ההמון ולשלטון, גיבורה על חלשים. במה שקשור ליחס לצבא - ברור כי לא רק שלימין אין על מה להתלונן, אלא שהטלוויזיה והעיתונים ברובם הגדול מצייתים לקוד פטריוטי.

מצד אחר, כמה כתבות התפרסמו על מצב התלמידים הערבים בישראל? על מערכת הבריאות בכפרים הערביים? על תמותת התינוקות שם? או לחלופין, מתי היה דיון אמיתי על הזהות האתנית של האליטות? כאן ההתחזות וכאן גם הטינה ל"כוח".

הסכנה לחופש העיתונות מצויה בפאניקה הנוכחית על חוק לשון הרע. עיתונאים שאך אתמול תהו על הכיוון שאליו התקשורת הולכת בעידן הריכוזיות, ושאלו שאלות על הסכנה לחופש העיתונות מידי ההון, ממהרים לסגור שורות ולטשטש את העיקר: התקשורת היא כוח כלכלי, ולכן היא משתפת פעולה, ברובה הגדול, עם השלטון וההון.

שום דבר בביזוי התדיר של שרה נתניהו, למשל, אינו שייך לחופש העיתונות, אלא דווקא לרצון לעשות כסף מרכילות. אבל בתוך ההמולה הנוכחית, נהפך בבת אחת כל תחקירן בינוני לשפינוזה וכל רכלן לוולטייר.

בדיוק כשם שהשלטון נהנה להשתמש בשיח על "התקשורת", חלקים נכבדים בתקשורת מפצים את עצמם על צייתנותם בזעקת חמס נגד הסכנה לדמוקרטיה. האם חופש העיתונות בסכנה? כן, גם משום שעיתונאים שוב משתתפים במקהלה מדברת על "התקשורת כקורבן".

Read this article in English: A power in their own right

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו