סדק בקיר, אולי

יאיר אסולין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

השבוע פורסם שנציב הקבילות של צה"ל, אלוף במילואים יצחק בריק, קבע שיש ממש בטענות של החיילים שברחו מבסיסם לפני כחודשיים. כלומר, שהמפקדים שלהם התעללו בהם, הכו אותם, זרקו עליהם חפצים. מי הם החיילים הבורחים? 15 צנחנים שנטשו את המוצב שבו שירתו, אחרי שלא יכלו לסבול יותר את ההתעללות מצד המפקדים שלהם. הם התלוננו, אבל התעלמו מתלונותיהם. שמונה מהם, שסירבו לחזור מיד למוצב, נשפטו על ידי המח"ט ל-30 ימי מחבוש.

זוכרים אותם? אתם חייבים לזכור, הרי בטח לפני חודשיים, כשקראתם בעיתון שלטענתם התעללו בהם, לא האמנתם להם. בטח אמרתם לעצמכם שהם מפונקים, שמפקדים בצה"ל לא מתעללים בחיילים שלהם, שהם עשו מעשה שלא ייעשה וצריך להעניש אותם. השבוע המליץ נציב קבילות החיילים להדיח את סגן מפקד הפלוגה. כלומר, הנחת המוצא שלכם, שצה"ל תמיד צודק וערכי, כלומר, ההנחה המקובלת, המיתממת, שכביכול מעידה על נאמנות - התרסקה. ולא בפעם הראשונה.

ואני שואל את עצמי, איך סיפור כזה עובר בשקט? איך הוא נדחק (מודחק) לעמודים האחוריים של העיתון (התודעה)? הרי מה שהסיפור הזה אומר זה שבגוף שאליו רוב ההורים שולחים את ילדיהם ("ילדינו") אפשר להתעלל בהם בלי שמישהו יתייחס לתלונותיהם, ינסה לעזור, עד שהמוצא היחיד שיישאר להם הוא לברוח, כלומר, ללכת לכלא (פושעים). רובם המוחלט של החיילים הסובלים התעללויות אינם בורחים (למרות שהיו צריכים), הם ממשיכים לשרת בגב שפוף, מחכים שהזמן יעבור, ובנפשם נחרתות צלקות לנצח. אחדים מהם מתאבדים.

ולא, אני לא כותב נגד הצבא; למשוך את הטקסט לכיוון כזה יהיה מניפולטיבי, לא ישר. אני מבין את הצורך בצה"ל. כאמצעי, לא כאידיאל. אבל זה לא שייך, אני חושב לעצמי. צריך לשבור את קיר ההדחקה, את הנאמנות העיוורת, צריך לדעת: בצה"ל קורה שמתעללים בחיילים, שמחויבים לשרת על פי חוק. צריך להיות קשובים, ביקורתיים. בסופו של דבר מדובר בנו. אולי הסיפור הנ"ל יהיה סדק בקיר הזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ