בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לילה בקולנוע

158תגובות

קבענו לצאת לדייט והזמנו כרטיסים להצגת חצות של הסרט "החפרפרת". בכביש 4 אין זכר לסינמה סיטי של ראשון לציון או לדרכי הגישה למתחם. מזל שבת הזוג זכרה שצריך לרדת במחלף ראשון מערב. ציפיתי שבתוך העיר לפחות יהיה שילוט לאתר התיירות מספר אחת שלה - עם מיליוני מבקרים בשנה בקניון הגדול וב-16 אולמות הקולנוע. אך אין שום שלט. נהג ששאלתי במכונית סמוכה ענה: תמשיך ישר עד הסוף, שמאלה, עד שתראה את הדינוזאורים. בסוף ראיתי את הדינוזאורים.

בכניסה למתחם סינמה סיטי חלפנו על פני שלוש ניידות שעצרו נהגים לבדיקת אלכוהול. מדובר במתחם בילויים, אלפי צעירים בתוך הקניון, מרעישים גם לאחר חצות. בעצם לא רק צעירים, גם מבוגרים. נדמה שזאת הנורמה כאן.

נכנסנו לאולם רגע לאחר שרכשנו פופקורן בינוני ושתי כוסות קטנות של שתייה קלה ב-58 שקלים. האולם יפה עם מסך גדול ו-70% תפוסה. אבל הסרט אינו מתחיל בשעה הייעודה - חצות וחצי - אלא זמן רב לאחר מכן.

רוני שיצר, ג'יני

אולי העייפות השפיעה גם על הקהל. הוא היה חסר מנוחה ועצבני. תחילת הסרט לא גרמה לצופים לשתוק. להיפך, הקולות רעמו עוד יותר. "סרט גרוע", "ידעתי שאסור לתת לך לקנות כרטיסים", "דווקא די מכוערת", "בוא'נה, אני לא מבין" - אלה רק חלק מהקריאות שנאלצנו לשמוע כמעט ללא הפוגה למן הפתיחה.

מתחילת הסרט אנשים בקהל מסתכלים ללא הרף באייפונים שלהם - מסמסים, שולחים מיילים, ומדברים בלי סוף. מתלבטים אם להישאר או ללכת. חלק עוזבים. חלק חוזרים. טיילת בקולנוע. הסרט דווקא מתגלה כטוב מאוד: מעודן, מורכב ודורש ריכוז. אבל לכל אורכו כל הזמן רעשים והפרעות.

עכשיו אשה שיושבת ליד בת הזוג מדליקה את האייפון שלה. אני רואה את הכלב הלבן שבתמונה על הצג. כלב יפה. האייפון מסנוור. בת הזוג לא מהססת: "את יכולה להפסיק לדבר בבקשה!" לאחר כמה דקות האשה עוזבת עם חבריה.

ואז מגיע תורי לצאת לחזית. שני גברים כבני ארבעים בשורה לפנינו מדברים ביניהם בלי סוף. אני חושש מעט אך מבקש "שקט בבקשה". הם שותקים לדקה-שתיים ואז ממשיכים, כאילו לא קרה כלום. ככלל, הבקשות לשקט חסרות טעם. מכל פינה באולם נשמעות שיחות ערות, טרוניות, תזוזות. איפה הסדרן, קיבינימט? אני חושב לעצמי. אין סדרן.

הסרט הלך והשתפר אך חוויית הצפייה נותרה גרועה, עד הסוף. בסיום חיפשנו את המדרגות הנעות כדי לצאת כמה שיותר מהר. מוקדם יותר, כשהגענו למתחם, החניון היה מפוצץ, עכשיו היה ריק לגמרי. שתיים וחצי לפנות בוקר והמקום נהפך לעיר רפאים. הגיוני. אבל מה שראינו כשיצאנו מהחניון היה הגיוני פחות ומפחיד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

חבורת נערים בני 15-16 רדפה אחרי שלושה נערים שנסו על נפשם וניסו לעלות למונית שירות. שבעת-שמונת הצעירים בחבורה רדפו, קיללו, איימו וזרקו בקבוקים. עמדנו ברמזור, צופים במחזה הזוועה ממרחק מטרים ספורים. אחד הרודפים, בריון, ניפץ בקבוק פסיעות אחדות מגלגלי המכונית שלנו. הרגשנו לכודים. מבטיי הצטלבו עם מבטי הנערים. לא העזתי לפתוח חלון או לומר דבר. בינתיים איכשהו הצליחו שלישיית הנערים לברוח. הרמזור התחלף לירוק, וגם אנחנו ברחנו משם. אחרי כמה רגעי שתיקה ומבוכה העזתי להביט בבת הזוג שניסתה להיראות רגועה. התקשיתי לדבר.

כשהתקרבנו ליציאה לכיוון אשדוד אמרתי לה: "תארי לך שהיית מארחת חברה מחו"ל ולוקחת אותה הערב, סתם ביציאה סולידית, לסרט בסינמה סיטי. תארי לך שהייתן עוברות בדיוק מה שעברנו. יש סיכוי שהחברה הזאת נשארת בארץ עוד יום אחד?" אין סיכוי, השיבה.

יומיים לאחר מכן ביקשתי מסינמה סיטי פיצוי על החוויה הסמי-טראומתית. גם בת הזוג שלחה מכתב תלונה להנהלת החברה. צירפנו לתלונות את מספרי הטלפון וכתובות הדואר האלקטרוני שלנו. ביקשנו פיצוי כספי, כי הזמנה נוספת לסינמה סיטי לא נסכים לקבל. חלף שבוע ולא קיבלנו שום תגובה. כעבור שבוע התקשר נציג החברה לבת הזוג כשהיתה בישיבת עבודה, והיא ביקשה שיחזור אליה כעבור שעה. הוא לא חזר. היא ניסתה להתקשר וכתבה לו מכתב נוסף, אך לא נענתה. אתי איש לא יצר שום קשר. בעצם למה שיחזרו אלי, שום דבר יוצא דופן לא קרה. עוד לילה בקולנוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו